אולם אוסישקין
 | |
| אולם אוסישקין | |
| כינוי | אוסישקין |
| מיקום | תל אביב, ישראל |
| נפתח | 13 בדצמבר 1953 |
| נסגר | 23 בפברואר 2006 |
| נהרס | 25 ביולי 2007 |
| משטח | פרקט |
| קבוצות ביתיות | הפועל ת"א |
| מספר מושבים | 2000 |
אולם אוסישקין היה ממוקם ברחוב אוסישקין מספר 1 בתל אביב מול הנמל, על גדות הירקון. במשך למעלה מחמישים שנה שימש כביתו של מועדון הכדורסל של הפועל תל אביב. האולם נבנה על מגרש בלטות פתוח בו שיחקה לפני כן הפועל ת"א.
| מאבק על אולם אוסישקין |
לפרטים על המאבק נגד הריסת האולם ראה מאבק על אולם אוסישקין
ממגרש פתוח לאולם
בדצמבר 53' עברה מחלקת הכדורסל של הפועל לשחק במגרש הבלטות הישן ברחוב שהיה צמוד לבית הפועל (בו נמצאים עד היום מועדוני הקליעה והשיט). המגרש נחנך במשחק ב-13 בדצמבר מול הפועל חולון, בו הפסידה הפועל 43:32 (14:7 במחצית). ועל הבלטות האלו כיכבו באותן שנים כמה מהשמות הגדולים ביותר שלבשו את המדים האדומים. במשחקים גדולים אלפי צופים הצטופפו על קוי המגרש על מנת לצפות במאבקים הגדולים של הפועל ביריבתה הגדולה מכבי. מאחר והמגרש היה ללא תאורה, פעמים רבות משחקי גביע אירופה של הפועל התקיימו דווקא במגרש בחולון. משחקים גדולים הועברו לעיתים לבלומפילד שם הוקם פרקט על גבי הדשא.
במהלך השנים נזנח מגרש הבלטות הישן, ונבנה בצמוד לו, צפונית לבית הפועל, מגרש גדול יותר ששימש למשחקי הקבוצה ועליו נבנה בהמשך האולם.
בניית האולם
כבר ב-1959 הסתכסכה מועצת הפועלים עם עיריית תל אביב אשר שאפה להרוס את המגרש מאחר והוקם בחלקו על שטח אשר יועד לכביש. לבסוף המשיך המגרש לעמוד על תילו. בשנת 1975 לאחר שאיגוד הכדורסל החליט לאסור על קיום משחקים בליגה הראשונה במגרשים פתוחים, הוחלט במועצת הפועלים על הקמת אולם מקורה במקום בו היה מגרש הבלטות החדש, והחלה בניית האולם על המגרש הישן. המגרש הישן נשאר צמוד לאולם כמגרש אימונים לקבוצות הילדים והנוער.
לרכז הפרויקט מטעם מועצת פועלי תל אביב מונה דב פרוסק, שהיה ממקימי סקציית הכדורסל של הפועל תל אביב, ולטובת הפרויקט הוקצו 12 מיליון לירות ישראליות. במהלך השיפוץ והבניה נעקרו היציעים הישנים שהיו במקום ונבנו במקומם שני יציעי בטון חדשים, שהכילו כ-2000 מקומות. מתחת ליציעים נבנו חדרי הלבשה לקבוצות ולשופטים, שרותים לקהל ומזנון. הגג נבנה מחומר אמריקאי שהיה מיזוג בין פלדה וחומרי בידוד. פרקט החליף את הבלטות המפורסמות, ובשלב מתקדם יותר אמורה הייתה להיות מותקנת באולם מערכת מיזוג אוויר. זה לא קרה. הבנייה הסתיימה ב-1980, וב-29/9/1980, במסגרת המחזור השני של הליגה הלאומית בכדורסל, חנכה הפועל תל אביב את אולמה החדש במשחק ליגה מול הפועל חיפה.
האולם במשך השנים
האולם על גדות הירקון ידע במרוצת השנים שינויים רבים. מאחורי הסל הפונה לרחוב נבנה יציע נוסף, הפרקט הוחלף, הפרספקסים המפורסמים, שעבור רבים היו חלק בלתי נפרד מחוויית אוסישקין, הונחו מעל לספסלי הקבוצות, היציע הוגבה כדי לעמוד בתקנות פיב"א, כיסאות הותקנו על יציעי הבטון ועוד. אבל לצד השינויים הרבים שאותם עבר, היו באוסישקין דברים שלעולם לא השתנו.
הראשון היה החום. וואו איזה חום. כל מי שאי פעם זכה לבקר באוסישקין יכול לספר על גלי החום האדירים שיצרו השילוב בין הלחות מהירקון הסמוך, הצפיפות האדירה, הקפיצות והעידוד הבלתי פוסק. באולם הקטן היה תמיד חם, ולא משנה אם בחוץ יש שרב או שמשתוללת סופה, או אם הגעת לבוּש ארוך או קצר. לא היו הרבה מקומות חמים יותר מאוסישקין, וככל שהמשחק והאווירה היו חמים יותר, כך היו עולות גם הטמפרטורות.
הדבר השני היה הרעש. אוסישקין היה אולם קטן יחסית, ועם אקוסטיקה מצוינת. כשהקהל היה שר ביחד היציעים והקירות היו רועדים - פשוטו כמשמעו. ולא רק היציעים והקירות, אלא גם היריבות והשופטים. כשצביקה שרף הגיע לאמן את הפועל ב-94' הוא אמר שאוסישקין לבדו שווה להפועל 15 נקודות במשחק. הקהל שעמד ממש על הקווים והיה מרעיש עולמות היה זה שהביא חלק גדול מהנקודות הללו. אבל לא רק האקוסטיקה המצוינת של האולם תרמה לרעש, גם האולם עצמו תרם לכך. קירות המתכת זכו לאינספור חבטות מאוהדים באדום במהלך התקפות של היריבה ויצרו רעש מחריש אוזניים. לוחות הפרספקס מאחורי הספסלים שלחו לא פעם ולא פעמיים קבוצות להעביר את פסקי הזמן שלהן באמצע הפרקט, מכיוון שהרעש שנגרם מדפיקות האוהדים על הלוחות מנע מהשחקנים לשמוע את הוראות מאמנם. אבל הרעש והחום היו רק חלק מאגדת אוסישקין. חלק נוסף היה הפרקט עצמו. דורות של שחקנים ידעו לספר על הנקודות המתות בפרקט, אלה שהכדור לא היה קופץ בהם בחזרה, או בהן הוא בורח לצד, ורק מי שהיה מתאמן ומשחק באולם על בסיס קבוע ידע איך לנצל אותן לטובתו. סיפורים על שחקני יריבות שכידררו על הפרקט באולם האדום ולפתע מצאו את עצמם ללא כדור הם רבים מספור, ומלמדים עד כמה באמת היה האולם עצמו כמו שחקן חיזוק של הקבוצה.
אוסישקין היה אולם שקיזז הבדלי רמות גדולים בין הפועל ליריבותיה, ואולם בו היריבות אכלו מרורים על כל צעד ושעל. זה היה אולם בו כל התנאים הסביבתיים עובדים לטובת המארחים. היריבות רק רצו לעוף משם לכל הרוחות, ופעמים רבות בסיום משחקים פשוט היו נסות מהאולם כל עוד נפשן בן, מבלי לעבור אפילו בחדרי ההלבשה על מנת להתרחץ. אולם שגם בימים קשים נתן לך את התחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר- עוצמתי יותר- מעגל קסמים שבו אוהדים נותנים מעצמם הכל ומקבלים בתמורה עוד יותר מאמץ מהשחקנים על הפרקט, מה שהוביל לעוד דחיפה מהקהל, וחוזר חלילה.
אבל יותר מהכל, אוסישקין היה בית ומשפחה. בית בו ידעת שתמיד תוכל להגיע ולראות אימון, משחק נוער, משחק נשים, משחק ותיקים או סתם את שחור רב עם מנהלי קבוצות על הלו"ז של האימונים לשבוע הקרוב. הוא היה משפחה בה אף אחד לא נשאר בחוץ, ומי שאין לו כסף לכרטיס, כבר ידאגו להחביא אותו בשירותים או במשרדים או להפוך אותו למביא כדורים, או סתם לתת לו הזמנה. משפחה שבה כל אחד מכיר את כולם, וכולם מכירים אותך. אוסישקין היה כל מה שאוהד יכול לרצות מאולם ביתי.
המידע באדיבות אולטראס הפועל
קישורים חיצוניים
- כתבה על פתיחת המגרש הישן, 14.12.1953, דבר
- מגרש כדורסל בסכנת הריסה, 16.8.1959, דבר
- רון עמיקם, "כל האולם כולו, גשר צר מאוד" - רגעי מפתח בתולדות האולם, 27.2.2006, מעריב
- יואב זיתון, גוש דן: מבית האדומים ועד גן הקופים, 30.4.2009, ידיעות תל אביב
