אולם אוסישקין/רקוויאם לאדום

רקוויאם לאדום/ ניר צדוק, אוקטובר 2005, זמן תל אביב - ראיון עם מתכנן אולם אוסישקין

באמצע המאה ה-16 ברוסיה הפיאודלית, הקים "איוון האיום" את כנסיית ואסילי הקדוש שבמתחם הקרמלין, לציון כיבוש קזאן מידי הטטארים. הבנייה היוותה את נגיעת האומן האחרונה שיצרה את הקרמלין כפי שהוא מוכר לנו כיום. התוצר הסופי היה מרשים וייחודי כל כך, עד כי איוון, חולה שגרון שנפל לטירוף חושים בעקבות טיפול קלוקל, החליט לעקור את עיני המהנדס כדי שלעולם לא יוכל לשחזר את יציר כפיו. למעלה מ-400 שנה לאחר מכן, הוקם בתל אביב מבנה ייחודי אחר – אולם הפועל ברחוב אוסישקין, בואך גדות הירקון. זה קרה לקראת סוף שנות ה-70 כאשר הסתדרות הפועלים בתל אביב החליטה על הפיכת המגרש הפתוח בפינת הרחובות רוקח ואוסישקין, לאולם שישרת את קבוצת הדגל בליגה הראשונה. צעד אחד קטן בדרך להיסטוריה גדולה. פרנסי ההסתדרות לדורותיה - בהם ניתן לחשוד בניהול כושל אך בוודאי לא באחזקת מתקני עינויים סאדיסטיים - לא היו צריכים לעקור את עיניו של המהנדס בכדי לשמור על ייחודיות. מגרש אוסישקין היה, ונותר כמעט 30 שנה לאחר השלמתו, פנינת חן יוצאת דופן בנוף ארכיטקטורת הספורט בישראל, תודות לתנאי שטח בלתי רגילים. כל אוהד שכיתת רגליו במעברים המצחינים הסמוכים לאולם והגיר את זיעתו ביציע א', כל שחקן שניסה לשווא להקפיץ כדור על הפרקט אכול הריקבון, כל אוהד שביקר לראשונה במתחם ומיאן להאמין שקופסת הגפרורים הזאת משמשת כמבצרה של האלטרנטיבה הלאומית – כולם מרכיבים את הפסיפס הייחודי של אוסישקין, אולם ספורט לעילא ולעילא בליגה של מתנ"סים ממוזגים. שורה של אילוצים הפכו את אוסישקין לגרסא הספורטיבית של עקרון מתמטי פשוט - מינוס הזמן ומינוס ההשקעה יצרו בדרך לא דרך, פלוס גדול: אולם האוצר בתוכו קסם מיתי בלתי ניתן להסבר. יעקב אילון, המהנדס האחראי על בניית שלד האולם, אמר השבוע ש"עשו את האולם הזה על הגרוש. התפקיד היה להכין מגרש תקני בכמה שפחות זמן ולא להפריע לשכנים". הניסיון ליצור יש מאין מבלי למשוך את העין, לא צלח, כפי שימים יגידו. במהלך השנים נערמו תלונות רבות מצד תושבי הרחוב על מפלצת הבטון שהסתירה להם את הנוף. החל מהעונה הקרובה, כך על פי יו"ר הקבוצה שאול אייזנברג, תעתיק הפועל תל אביב את משחקיה הביתיים ליד אליהו. ונראה שעל אף המחלוקת שהתגלעה השבוע בין הפועל ת"א למנכ"ל היכל נוקיה, ניר פרצלינה, 28 שנים אחרי בניית אוסישקין, עם אלפי שברי הזיכרונות והרגעים המעצבים, הגיע תורו של הרקוויאם לאדום.

מסיירה לאון לגדות הירקון

צבי מלצר, אדריכל האולם, הוא אולי האדם הראוי ביותר להעניק זווית מקיפה ומקצועית, ממקור ראשון, על התהוות מיתוס אוסישקין. בשנת 1977 פנו אליו ראשי ההסתדרות בהצעה לתכנן אולם שיחליף את המגרש הפתוח בו שיחקה אז הפועל. בניגוד למקובל היום, לא התקיים מכרז מסודר לביצוע העבודה; הפנייה למלצר נעשתה על רקע שיתוף הפעולה המוצלח שלו עם ההסתדרות כמה שנים קודם לכן, בתכנון בית הועד הפועל, בצוותא עם שותפו דב כרמי ז"ל. מלצר השיב בחיוב להצעה, על אף חוסר הניסיון שלו בתכנון אולמות ספורט. "בכל דבר שעושים לראשונה יש אתגר" הוא מסביר, "גם כשעשיתי את הפרלמנט בסיירה לאון, זה היה פעם הראשונה. מצד שני, אם היו פונים אליי לתכנן בית חולים לא הייתי מסכים. פה הייתה לי הרגשה חיובית ואתגר לבנות את האולם, בניגוד למפעלים אחרים". מלצר גם לא נרתע מחתימת הסכם עם ההסתדרות, שחלק מראשיה באותה שנה, היו מעורבים בפרשות שחיתות קשות. "אם היה בא אליי קליינט נוכל הייתי נרתע, אבל לא כך הפעם" הוא עונה בביטחון. בניית האולם נעשתה ללא כל בחינה מוקדמת של הנדסת אולמות ספורט, מצד מלצר, מה שאולי מסביר חלק מהעיצוב המיוחד שלו. הוא, למשל, לא נסע להתרשם ממתקנים דומים בחו"ל; היצירה הייתה כולה פרי מוחו הקודח. מלצר, בן 80, הוא איש נעים ומסביר פנים. הוא נולד בפולין ועלה לארץ בגיל 3. בארכיטקטורה החל להתעניין עוד במהלך התיכון, ולאחר השירות הצבאי, החל לעבוד במשרדו של דוב כרמי ז"ל, מבכירי האדריכלים בישראל. לימים, כאמור, הפך שותפו. בין שאר המבנים שתכנן, מלבד אוסישקין, נמצאים בית הפרלמנט של סיירה לאון במערב אפריקה, אולם המנהלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובית "אל-על" בתל אביב. אנחנו נפגשים בביתו ב"אחוזת ראשונים" בראשון לציון, לשם עבר לפני כשנתיים, עם יציאתו לפנסיה מאוחרת. חדר העבודה שלו מקושט בשרטוטים, פרוספקטים ובצילומים, ובמיוחד צדה את העין תמונה ובה הוא נראה מסביר למלכת אנגליה פרטים על דגם שתכנן. מלצר, שהיריבות האידיאולוגית בין מרכזי הפועל למכבי הייתה זרה לו, נתקל רק לקראת סיום תהליך הבניה, באינסידנט ששרטט עבורו את קווי המתאר של השנאה. "עם סיום העבודה, היות והספסלים היו מבטון קרום בצבע אפור חד גוני רציתי לגוון אותם קצת" הוא אומר, "אז חשבתי שצבע צהוב יהיה מתאים להכניס חיות לאולם. נתתי הוראה לצבוע בצהוב, ואז בבוקר למחרת באו מנהלי הפועל בצעקה גדולה: "מה אתה עושה לנו? מה פתאום צהוב? צהוב זה מכבי! אנחנו אדום! לא בא בחשבון!" כתוצאה מכך, כמובן שהחלפנו לאדום". הפלירט הקצר והכעוס ההוא, היה רק סימפטום להבדלי ההשקפות בין מלצר למעסיקיו. מדובר באדם שאז כמו היום, הקפיד לעודד מכבי תל אביב מדי יום חמישי, מול הטלוויזיה. "אני חלק מהקונצנזוס שמכבי מייצגת. היא מייצגת את מדינת ישראל ולכן מייצגת גם אותי, אני הרי ישראלי". סביר להניח שבצד האדום של תל אביב לא ישמחו לשמוע את הדברים, אולם במקרה שלו, נראה שעדיף להיצמד למבחן התוצאה. - איך הייתה העבודה מול ההסתדרות? אילו דגשים נתנו לכם בבניית האולם? "העבודה הייתה קורקטית. לרוב קיבלו את כל הצעותיי – חוץ מהדברים שעלו יותר מדי כסף, ונפלו על הסף, בגלל מחסור בתקציב. הם הסכימו שכל מה שהצעתי חשוב וטוב, אבל היו דברים שאמרו פשוט "אין תקציב". הם פשוט רצו להגיע למקסימום מקומות ישיבה, זה היה הדבר הכי חשוב. למרות המגבלות של השטח הקטן והמצומצם - הם ביקשו לחשוב על פתרון שיתן מקסימום מקומות ישיבה. היות ובצד מזרח היה הבניין של הפועל ובכל הצדדים האחרים קירות קיימים של גבולות המגרש הפתוח, הצלחתי להגדיל את המושבים בטריבונה המזרחית מעל הגג של בניין הפועל – זו הייתה הברקה תיכנונית, מעין פריצת דרך, במגבלות האלה זה היה פתרון יוצא מן הכלל". במקרה אחר, בשלב כתיבת התכניות, הייתה זו ערנותו של מלצר שעמדה למבחן, והאיש שוב לא אכזב. "בזמן שרטוט תוכניות העבודה" הוא משחזר, "אחד השרטטים כתב, כפי שמקובל בארץ, שגובה הפתחים יהיה 2 מטר ו10 סנטימטרים בהתאם לסטנדרט, ופתאום נפקחו לי העיניים וצעקתי: "לעצור! פה יש אנשים גבוהים, זה כדורסל!" ואת כל המידות הללו שינינו ל2.30 ולמעלה מכך".

מזגן לא בא בחשבון

בהמשך, בשלבי הבנייה עצמם, הפכה מדיניות היד הקמוצה את המשימה לקשה ומורכבת הרבה יותר. מדובר באותה מדיניות שבמסגרתה הוחלט, בין היתר, לוותר על התקנת מזגן באולם. כשמלצר נדרש השבוע לבעיית החום והלחות באוסישקין, זו שהפכה עם השנים לסמלו המסחרי, הוא אומר: "באולם כזה, אליו באים מאות אנשים, נוצר חום מפליטה טבעית של האוהדים, לכן כל אוורור טבעי לא יעזור. ניסינו להפעיל שיטת קירור שנקראת "אוורור מאולץ", ללא מכונות, אבל זה לא עוזר באולם כזה – שיש לו תנאים פיזיים ייחודים, עם הלחות הגדולה שמגיעה מחוף הים הסמוך. כנגד הלחות צריך את המיזוג אוויר – וזה לא היה בא בחשבון בכלל באותם שנים בגלל התקציב". - במשך השנים נהנו להשמיץ את אוסישקין גורמים רבים בענף. "אולם שלישי", קוראים לו, כזה שאינו ראוי למשחקי כדורסל מקצועניים. נעלבת? "על כל דבר אפשר להגיד שהוא לא מתאים" הוא אומר ושש להגן על יצירתו. "הרי עכשיו אומרים שהיכל התרבות לא מספיק מודרני – וזה אבסורד גדול. כל אחד ותקופתו. זה לא עניין של עלבון, אפשר לשפץ אותו ולהפוך אותו ליותר יפה, ועדיין לשמור על האווירה היוצאת דופן בו. אנשים שאומרים את מה שאומרים הם אנשים לא מוסמכים. מבחינה עיצובית הוא מתאים וייחודי. בגלל התנאים הלא נורמאליים בהם בנינו את המגרש בצורה יוצאת דופן". - מה היה הסטנדרט בארץ באותה תקופה? אוסשקין היה חריג גם בנוף של אז, או שהזמן יצר את הפער בינו לבין שאר המגרשים? "הוא יוצא דופן. בגלל כל המגבלות שעבדנו איתם באותו זמן. אני בטוח שאם הייתי מקבל מגרש חלק, לא הייתי מגיע לתוצאות האלו, לא הייתי מתכנן ברוח הזאת, אבל מעז יצא מתוק. הוא היה שונה מרוב האולמות שהם מלבניים סתמיים, שאין להם שום יחוד, בעיקר בגלל תנאי השטח הקטנים והצפופים".

תפיסת הזמן והמרחב ביציע

אוהדי הפועל הפכו את אוסישקין במרוצת השנים לסממן הזהות הבולט ביותר שלהם. דומה כי האולם, על צדודיתו האפרורית, התאים בדיוק לתדמית הסגפנית של מועדון המנסה, בינתיים לשווא, להלחם בתאגיד הצהוב והתמנוני. כמו אותם אוהדים, גם מלצר משוכנע שהאולם מתאים לשימוש עכשווי. "שיפוץ אסתטי קצר יספיק. לא הייתי עושה שיפוץ תכנוני, אלא נותן נגיעה דקורטיבית. להחיות את האולם בצבע, להפעיל מיזוג אוויר. זה כמו דירה שאחרי שאתה חי בה כמה שנים אתה רוצה לחדש אותה. יש פניני אדריכלות בעולם ואנשים אומרים עליהם "זה ישן", אבל זו עדיין פנינה גם אם זה לא הכי מודרני". אני מנסה לברר אחת ולתמיד את סוגיית העיקוף הגדול בין שער כניסת האוהדים עד לנחלתם ביציע א'. "זה נותן הרגשה של האולם ושל המרחב שלו" הוא משכנע את המשוכנע. עוד כמה שניות אוסישקין לא הזיקו לאף אחד. - אתה מודע לקסם שיצרת, הקסם של האולם? "בוודאי. שמעתי הרבה דעות בנוגע לאולם - מיעוט פקפק בקסמו, אבל הרוב המוחלט היה בהחלט אוהד. הוא לא אולם מלבני ורגיל, אולי, אבל יש בו רוח מסוימת ומיוחדת. גם בחללים הגדולים והמיוחדים שיש בו. לדעתי יש לו חשיבות, לא כפוליטיקאי, אלא כאומן. לדעתי המבנה הזה היה צריך להיכלל במסגרת התוכנית לשימור מבנים שתבטיח את העתיד שלו". מראשית דרכו עמד אוסישקין כקוץ בעכוזה של ערבת הנדל"ן יקרת הערך בצפון הישן של ת"א. בגנזך העירייה שוכבות עשרות תלונות של דרי הרחוב הנזעמים שמתארים את החיים בצלו של האולם כ"בלתי נסבלים". הלמות התופים, שאגות האוהדים והאקוסטיקה המיוחדת (או הזוועתית, תלוי בעיניי המתבונן) הפכו את אוסישקין לעצם בגרון. "קנינו את הדירות לפני 40 שנה תוך הבטחה לנוף אל צדו השני של הירקון, ובמקומו קיבלנו אולם מכוער", טוענת בקובלנה אחת מתושבות הרחוב השקט והנינוח, שכמו הגולם מפראג שיצא משליטה, מתעורר בו האולם המיוזע אחת לתקופה להפר את שלוות תושבי המקום. "לא התמודדתי עם תלונות התושבים, כי לא נתקלתי בזה", אומר מלצר. "אני גם לא זוכר שהיו התנגדויות. יותר מזה, לא נתקלתי במישהו מלמעלה שאמר לי: "מתנגדים, מה לעשות? תמצא פתרון". אם היו תלונות זה היה עסק בירוקרטי של ההסתדרות, ויכול להיות שהתלונות בכלל באו בדיעבד, רק אחרי ביצוע המשימה. בכל תהליך הבניה לא הייתה התנגדות" המתח בין ערך הנדל"ן לערכים קהילתיים, מכתיב כיום את מדיניות הבנייה כמעט בכל מקום בארץ. הוא מעלה שאלות של רווחה כלכלית מול רגש אנושי, שאלות שלא נעלמות מעיניו של מלצר; שאלות שהתשובות עליהן, לפי כל הסימנים, כנראה יעלימו את אוסישקין. "זו תופעה רווחת בישוב, שהנדל"ן יעלה על הכל. הדבר החשוב היחיד כיום הוא כסף, כסף וכסף. שום דבר אחר לא חשוב" הוא אומר, במין עצבות לא מוסתרת. הערך הסנטימנטאלי של אוסישקין, בהקשר הזה, הוא עצום. מדובר בפינה קטנה, מעין זווית אינטימית לעבר – בו הייתה כאן ליגה, בו הגירו את זעתם גיבורי כדורסל שנלחמו על סיכוי אמיתי להדיח את מכבי מן הכתר. נדמה שלפעמים, ברגעים מסוימים, ניתן עדיין לראות באוסישקין, אם במגרש הפתוח ואם על הפרקט החורק, את האגדות שהפכו את הפועל תל אביב למה שהיא. בימים בהם מתדפקת הפועל תל אביב בפני עזיבה היסטורית, נותר רק תקווה קלושה בהמשך לאנקדוטה מהפתיחה, זו השאולה מאמא רוסיה: הטטארים היו אותה תקופה האימפריה הבלתי מנוצחת של מרכז אסיה; ברחבי ישראל מתחבאים מתחת לחורים אלפי אדומים, המחכים לרגע בו תתמוסס האימפריה הבלתי מנוצחת של הכדורסל הישראלי, שאת מפלתה, בתקווה, נחגוג בבניית הקרמלין המחודש, כור מחצבתו של כל אדום, "אולם הגרוש" שעל גדות הירקון.