אמציה לבקוביץ

מתוך ויקיפועל
גרסה מ־11:24, 31 במאי 2008 מאת יוסי האדום (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמציה לבקוביץ
אמציה לבקוביץ
אמציה לבקוביץ
כינוי אמציה
מספר בהפועל 5
תפקיד בלם
תאריך לידה דצמבר 1937
מועדוני נוער גדנ"ע יהודה,הפועל ת"א
מועדונים כשחקן {{{מועדונים כשחקן}}}
מועדונים כמאמן {{{מועדונים כמאמן}}}
הופעות {{{הופעות}}}
שנים


בלם, שיחק בהפועל בין השנים 1968-1954

"נולדתי בדצמבר 1937 בבית החולים 'הדסה' בתל אביב. גרנו ברחוב חשמונאים פינת רחוב ביל"ו ואחר כך עברנו לגור ברחוב לבנדה, באזור התחנה המרכזית הישנה, לא רחוק מהמגרש של קבוצת גדנ"ע. אבי, זיכרונו לברכה, היה אדם מסורתי ולכן שלחו אותי ללמוד בבית ספר לבנים של 'המזרחי' ואחר כך בתיכון 'ביל"ו', שהיה תיכון דתי.

התחלתי לשחק כדורגל ומהר מאוד הגעתי לשוני מושקוביץ, המאמן של קבוצת גדנ"ע, שהכניס אותי לקבוצה. יחד איתי שיחקו החלוץ מיכאלוב והקשרים פטקה יהודיוף וחיים חוג'יבקוב. הצדדים החזקים שלי היו משחק הראש, המהירות ותפיסת המשחק. בשנת 1954, כשהייתי בן 17, עברנו ארבעתנו להפועל. כשהגעתי להפועל שיחקו בקבוצה, בין השאר, דוביד שוייצר, מגן ימני, אשר בלוט, שכונה "המהנדס" והיה קשר ימני, רחביה רוזנבוים, קשר שמאלי וחלוץ, ישראל (פישטה) וייס, ששיחק כבלם, חיים גלזר וכמובן - חודורוב. אני הייתי המחליף של וייס בתפקיד הבלם ולפעמים שיחקתי כמגן ימני. גם בנבחרת התחלפתי עם מתניה ממכבי בתפקידים האלה.

שנתיים אחר כך, ב-1956, כבר הצטרפתי לנבחרת ישראל, שבה שיחקתי 50 משחקים.

שיחקתי בהפועל עד 1968, עברתי קורס מאמנים ומוניתי להיות עוזר המאמן של עמנואל שפר בנבחרת שהשתתפה במשחקי גביע העולם במכסיקו. זו היתה תחילתה של קריירת האימון שלי. במשך שנתיים אימנתי את הפועל ירושלים ובמהלכן הגענו פעמיים לגמר גביע המדינה. פעם אחת הפסדנו להפועל ובפעם השנייה ניצחנו את הכוח. זו היתה הפעם הראשונה שבה הגיע הגביע לירושלים. אחר כך אימנתי בבאר שבע, בהפועל פתח תקווה ובמכבי חיפה. זכיתי פעמיים באליפות עם באר שבע ופעם אחת עם חיפה."


הקיצוני הגדול ביותר באירופה. "בין המאמנים שלי בנבחרת היה גיולה מאנדי, שבמהלך הקריירה שלו היה גם עוזר המאמן של 'נבחרת הפלא' ההונגרית. הוא היה מאמן גדול וגם פסיכולוג. כשהיינו יוצאים ממחנה האימון בהרצליה למשחק של הנבחרת, היה מניח לפעמים את ידו על כתפי, בלי לומר מילה. מאנדי ידע שאני אוהב לשחק כבלם וזו היתה הדרך שלו לרכך אותי, לפני שהודיע לי שאני עומד לשחק כמגן במשחק הקרוב. כשרצה לשכנע אותי, היה אומר: 'שמע, בנבחרת ההיא משחק הקיצוני הגדול ביותר באירופה ורק אתה יכול לשמור עליו.'"


מרילין מונרו בועטת. "בשנת 1957 נסעה נבחרת הפועל לסיבוב משחקים בארצות הברית. את המסע ארגן השופט העליון לייבוביץ. ארגנו לנו תהלוכות מרשימות, ביקרנו בבית הלבן ונפגשנו עם סגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון. בתהלוכה בניו יורק ליוותה אותנו מרילין מונרו, שהיתה נשואה אז למחזאי היהודי הנודע ארתור מילר. כל שחקן ישב במכונית חדישה ונוצצת וכך נסענו ברחובות ניו יורק. מרילין מונרו בעטה גם את בעיטת הפתיחה במשחק."

מרילין מונרו מובילה את נבחרת הפועל באבוט פילד, ניו יורק, 1957. ראשון בין השחקנים - אמציה לבקוביץ


סטאלין מנחש את התוצאה. "כשהייתי בן 17 צורפתי לנבחרת וזמן קצר אחר כך נסענו למוסקבה. עדיין לא נכללתי בהרכב, אבל זו היתה הנסיעה המרגשת ביותר בחיי - ביקור ראשון של נבחרת ישראל בברית המועצות. זה היה אחרי מותו של סטאלין ועד אז השתדלו היהודים ברוסיה לא להזדהות כיהודים. טסנו לצ'כיה, מצ'כיה לוילנה ומשם למוסקבה. בכל מקום שבו שמעו שנבחרת ישראל עוברת, נוצר מעגל של יהודים סביב השחקנים. רבים מהם ניגשו אלינו וליטפו את סמל הנבחרת על חליפות הייצוג. כשניגנו את 'התקווה' לפני המשחק בכיתי כמו ילד.

אחרי המשחק ביקרנו במאוזוליאום במוסקבה. סטאלין ולנין שכבו שם זה ליד זה. סטאלין שכב כשידו האחת קמוצה והשנייה פרוסה, עם חמש האצבעות מושטות לפנים. 'אתה רואה,' אמר לי שייע גלזר, 'אפילו סטאלין אמר שיהיה חמש.'" (הרוסים ניצחו אותנו בתוצאה 0:5).


מתוך הספר "אדום בנשמה"