הצגת המקור של הדף "אריה בז'רנו"

{{שחקן עבר|
|תמונה=[[תמונה:bezerano.jpg|left|285px|אריה בז'רנו]]
|שם=אריה בז'רנו
|כינוי=בז'ה
|מספר בהפועל=1
|תפקיד=שוער
|תאריך לידה=[[14 בינואר|14/01/1951]]
|מועדוני נוער=[[הפועל ת"א]]
|מועדונים כשחקן=[[הפועל ת"א]]
|מועדונים כמאמן= -
|הופעות=430
|שנים=15
}}

'''שוער. שיחק בהפועל בשנים 1985-1968''' 

"כשהייתי ילד גרתי במושב גנתון ולמדתי בכפר הנוער בן שמן. שם, בשנה הראשונה שלי בבית הספר, ראיתי בפעם הראשונה בחיי מגרש כדורגל. זה היה בשנת 1957, כשהייתי בן שש וחצי. התלהבתי וכשבאתי הביתה, בניתי שער בחצר ליד הבית. בערך באותו זמן קיבלתי כדור במתנה מדוד שעלה לארץ מבולגריה וביקשתי מאחותי שתבעט לי לשער. כילד זכור לי יענקל'ה חודורוב הגדול. הערצתי אותו ונהגתי לגזור את תמונותיו מהעיתונים שהיו בבית. 

כשהייתי בן תשע החליטו הורי לעזוב את המושב ועברנו לגור בבת ים. שנתיים אחר כך, ב-1962, בנו את איצטדיון בלומפילד. יום אחד לקח אותי אבא לראות את הפועל משחקת נגד לבסקי סופיה, שהיתה הקבוצה האהודה עליו. הגענו למגרש וישבנו בשער 5. בשבילי זו היתה חוויה עצומה. בהפסקה עלו לדשא שתי קבוצות ילדים של הפועל, ילדים בני 11-10, ששיחקו אדומים נגד לבנים. החלטתי שגם אני רוצה להיות כמוהם ולשחק במגרש הזה. 

כמה ימים אחר כך, בסופו של יום הלימודים, באתי הביתה ומיד לקחתי אופניים ויצאתי למסע לבלומפילד. גרנו אז בשכונת רמת יוסף בבת ים. חציתי פרדסים, גבעות ושדות עד שהגעתי בדרך כלשהי לאיצטדיון. הייתי לבוש במכנסי חקי קצרים, חולצה קצרה ונעלי עבודה גבוהות. השער היה פתוח וכשנכנסתי, ראיתי 50 ילדים מתאמנים על הדשא. בחור ממושקף, אחר כך נודע לי שזה היה יוסק'ה זוסמן, ניגש אלי ושאל מה אני רוצה. 'באתי לשחק,' עניתי לו. הוא הכניס אותי, נתן לי חולצת מגבת שחורה שהגיעה עד ברכיי והביא אותי למאמן הילדים ששאל אותי באיזה תפקיד אני משחק. עניתי ללא היסוס: 'שוער.' הוא לקח כדור, זרק אותו כמה פעמים ימינה ושמאלה ואני זינקתי ותפסתי. המאמן אהב, כנראה, את מה שראה ואמר ליוסק'ה: 'זה שוער טוב, אני צריך אותו לשבת.' אמרו לי להביא תמונות בשביל כרטיס השחקן.

רכבתי מהר הביתה. לא סיפרתי לאמא שלי שהייתי בבלומפילד, אבל אמרתי לה שאני רוצה לשחק בהפועל וחבר אמר לי, שאם אני רוצה ללכת לשם אני צריך להביא תמונות. 

אמא שלי היתה משוגעת על כדורגל. בלי לחשוב פעמיים היא לקחה אותי להצטלם ובאה איתי לבלומפילד. נתנו את התמונות, אמא שילמה ארבע לירות עבור תעודה רפואית ואז אמרו לה: 'גברת, את צריכה לקנות לילד נעליים. הוא צריך לשחק בשבת.' בבת ים וביפו לא היו חנויות לציוד ספורט ולכן שלחו אותנו לדיזנגוף, לחנות ציוד הספורט של יוסל'ה מרימוביץ'. נסענו מבלומפילד לחנות ושם קנתה לי אמא נעליים שטוחות בעלות סוליות גומי. אלו היו הנעליים שבהן שיחקו ילדים באותה תקופה.

כך, בגיל 11, התחלתי לשחק בקבוצת הילדים של הפועל. כשגדלתי, המשכתי לשחק בקבוצות הנערים והנוער. ב-1968, כשהייתי בן 17, נפצעו שני השוערים של הקבוצה הבוגרת, טומבולסקי ואלקיים. ביום רביעי באותו שבוע אמרו לי שאני מתחיל להתאמן עם הבוגרים. בלילה לא ישנתי דקה, ידעתי שאני הולך להתאמן עם שים, חזום ופייגנבוים – שחקנים שהיו אלילים עבורי. באימון שכחתי הכל. אמרו לי: 'שמע, ילד. תחשוב שאתה משחק בנוער ואל תפחד מאף אחד.' עד שבת כמעט לא נרדמתי. בשבת שיחקנו נגד שמשון, שיחקתי טוב ומאותו יום עברתי לסגל הקבוצה הבוגרת. אבי בנימין ואני היינו בערך באותה רמה והתחרינו על המקום בהרכב. אחרי שלוש שנים עזב אבי לאוסטריה ואני נשארתי שוער ראשון." 

[[תמונה:Hapoel tel aviv 1980 - bezerano.jpg|left|thumb|500px|בז'רנו מזנק]]

'''שוער זה מוראל של קבוצה.''' "באחד האימונים קיבלתי מכה חזקה, היד הסתובבה לי ונכנסה לתוך הכתף. לקחו אותי לבית החולים 'איכילוב', הרדימו אותי, החזירו את היד למקום וגיבסו אותה. הסבירו לי ששברתי חלק מהמרפק ומוטב שאשכח מכדורגל למשך מחצית השנה הקרובה. בינתיים הסתבכה הפועל בתחתית והפסידה פעם אחר פעם. הוחלט שחייבים להחזיר אותי לשחק ואחרי פחות מחודש וחצי הסירו לי את הגבס. היד היתה עדיין מוגבלת מאוד וממש לא יכולתי ליישר אותה, אבל לא היתה ברירה והתחלתי לשחק. עליתי למשחק נגד הפועל ירושלים, שהסתיים בתיקו אפס ופתח סדרה של 16 משחקים ללא הפסד. כולם טענו ש'בז'ה החזיר את הביטחון לקבוצה'.
אני זוכר איך דוביד אמר פעם: 'שוער זה לא כמו שכולם אומרים, 50 או אפילו 90 אחוז מהקבוצה. שוער זה מוראל של קבוצה.'"

'''הנדוורג מרגיע את הקהל של בית"ר.''' "שיחקנו נגד בית"ר במגרש ימק"א, במשחק חשוב עבור שתי הקבוצות, שהיו ממוקמות בתחתית הליגה. בימק"א היה מקום לחמשת אלפים צופים, אבל נכנסו תשעת אלפים. הקהל עמד ממש על הקווים ובכל בעיטת קרן נדנדו לי את השער. כשהובלנו 0:2, התחילו לזרוק עלי אבנים. בערך בדקה ה-80 היתה בעיטת קרן לזכות בית"ר ופתאום פגעה אבן בשופט הנדוורג. הוא הסתובב אלי וצעק: 'בז'רנו תפסיק לזרוק אבנים.' הקהל התחיל לצחוק. כשקרבה הדקה ה-90, עמד הקהל לפרוץ את הגדרות מרוב תסכול. שחקן של בית"ר בעט בכדור ופרימו עשה תנועה כאילו הוא נוגח, התכופף ונתן לכדור להחליק על עורפו, כך שיגיע אלי. בין פרימו וביני היה תיאום עיוור. פתאום שמענו שריקה וראינו את הנדוורג רץ כמו מטורף למרכז הרחבה ומסמן פנדל. 'הנדוורג, אתה משוגע, איזה פנדל?' אמרתי לו. 'שתוק וזוז מכאן מהר,' הוא ענה לי, 'פרימו נגע בכדור ביד.' שייע הגיע ודיבר עם הנדוורג באידיש. הנדוורג הסביר לו שאם אנחנו רוצים לצאת מכאן בחיים, כדאי שנשתוק ונאפשר לבעוט את הפנדל. שחקן של בית"ר בעט וצמצם את התוצאה ל-1:2. הקהל נרגע קצת וחזר ליציעים. 'הנדוורג,' אמרתי לשופט. 'מה אתה עושה? הם ישוו!' הנדוורג אמר לי לא לדאוג, שרק מיד לסיום ורץ לחדרי ההלבשה. ככה הוא הרגיע את הקהל וגם ניצחנו במשחק."

'''בז'ה מציל את הגביע.''' גמר גביע המדינה לעונת 1971/1972. הפועל מובילה 0:1 על הפועל ירושלים. חמש דקות לסיום מרים אלי מזרחי מירושלים כדור למרכז הרחבה, שלמה מהטבי עוצר חמישה מטרים מהשער ובועט כדור חזק לפינה. בז'רנו מזנק והודף. מהטבי נוגח את הכדור החוזר לחיבורים ובז'רנו הודף פעם נוספת. הפועל מנצחת 0:1 וזוכה בגביע.



----

מתוך הספר "[[אדום בנשמה]]"