אשר בלוט
 | |
| אשר בלוט | |
| כינוי | |
| מספר בהפועל | ? |
| תפקיד | קשר |
| תאריך לידה | {{{תאריך לידה}}} |
| מועדוני נוער | הפועל ת"א |
| מועדונים כשחקן | {{{מועדונים כשחקן}}} |
| מועדונים כמאמן | {{{מועדונים כמאמן}}} |
| הופעות | |
| שנים | |
קשר, שיחק בהפועל בשנים 1962-1949
"נולדתי בעיר קרלסרוהה בגרמניה בחודש ינואר 1932. הורי עלו לארץ כשהייתי בן שנתיים וגרנו ברחוב אוסישקין בתל אביב. אבי היה יהלומן במקצועו, אבל כשהגענו לארץ הוא התחיל לעבוד בנמל והיה מעביר זיפזיף בעזרת גמלים מאזור תחנת הכוח רדינג למגרשי התערוכה. עשר שנים אחר כך חלה ומת, והוא בן 38 בלבד.
גדלתי בבית דתי-מסורתי. למדתי בבית הספר הדתי 'בית יעקב' ואחר כך בבית ספר של 'המזרחי', יחד עם האחים גלזר. בהפסקות היינו יורדים לרחוב בזל. היה שם מגרש להוקי שבו שיחקנו כדורגל. בשנים ההן נערכו תחרויות בין בתי הספר ואנחנו, מבית הספר הדתי, עם הכיפות והציציות מתחת לחולצה, ניצחנו את כולם. בלימודים היינו בינוניים ודווקא בספורט היינו הטובים ביותר.
מגיל צעיר נהגתי ללכת לאיצטדיון המכביה, שהיה קרוב לביתי. מכבי תל אביב ובית"ר תל אביב התאמנו שם, ואני הייתי עומד מאחורי השער ומחזיר את הכדורים. היה בשכונה שלנו איש בשם ליזרוביץ', שעבד בסולל בונה ופעילות עם נוער היתה מרכז חייו. הוא הקים קבוצה בשם הפועל הצפון תל אביב, שנרשמה לליגה ב' (הליגה השנייה באותם ימים). לקבוצה ההיא הצטרפו שחקנים מיוצאי קבוצות הנוער של הפועל תל אביב, שלא יכלו להגיע לקבוצה הבוגרת. גם אני הצטרפתי לקבוצה ושיחקתי כקיצוני ימני. מאוחר יותר הצטרף לקבוצה גם שחקן כדורסל מצטיין בשם דוביד שוייצר, שידע לשחק גם כדורגל ושיחק כבלם אחורי. היינו קבוצה צעירה ללא משאבים, אבל ניצחנו את כל הקבוצות בליגה ב' והפתענו את כולם כשעלינו לליגה א'. בליגה א' שיחקנו נגד קבוצות מבוססות, ששיחקו כבר מספר שנים בליגה העליונה. אני לא זוכר אם ניצחנו במשחק כלשהו, אבל הופענו בצורה מכובדת.
כשפרצה מלחמת העצמאות הושבתו כל הליגות וכשהסתיימה המלחמה התפרקה קבוצת הפועל הצפון. זלמן קליאוט, דוקטור ארליך ומוסטה פוליאקוב באו ולקחו את דוביד שוייצר להפועל. 'תחטפו את אשר בלוט לפני שמישהו אחר יחטוף אותו,' אמר להם דוביד. הם פנו אלי ומשה מלמד הבטיח לי שיבוא לקחת אותי באופנוע שלו ממוסך 'אולימפיה', שם עבדתי, למגרש של הפועל בשכונת מונטיפיורי. ככה התחלתי לשחק בהפועל תל אביב.
בהתקפה של הפועל שיחקו אז מייטנר ודוקטור ארליך, שבאו מהכוח וינה. הם היו שחקנים מצוינים, בעלי ידע נרחב בכדורגל, אישיות, טכניקה ומהירות עצומה. אי אפשר היה לעצור אותם. הם אלו שהניחו את היסוד לכדורגל בארץ ולדעתי, הם היו מעדיפים לראות אותו שונה, ברמות גבוהות יותר מבחינת היכולת והביצוע ועם הרבה יותר נשמה.
צבי ארליך קיבל את הכינוי 'דוקטור' בזכות יכולתו המופלאה על המגרש. אנשים שהתלהבו ממנו, אמרו: 'זה לא סתם שחקן, זה דוקטור', וכך דבק בו הכינוי הזה.
התחלתי לשחק בהפועל כקיצוני ימני, למרות שלא אהבתי את התפקיד. זמן קצר לפני שהתגייסתי לצה"ל שיחקנו באיצטדיון באסה נגד מכבי פתח תקווה והיה חסר לנו שחקן קישור מאחור, זה שלובש את החולצה מספר 4. המאמן, מוסטה פוליאקוב, קרא לי ואמר 'בוא תשחק בקישור מאחור. נראה מה היכולת שלך.' זה היה תפקיד שאהבתי, תפקיד של בונה המשחק, ובאמת שיחקתי טוב וניצחנו בצורה משכנעת. אחד האוהדים השרופים שלנו היה קצב בשם יעקוביקו. בסוף המשחק הוא התחיל לצעוק 'נולד לנו צ'ייקובסקי חדש בהפועל תל אביב!' (צ'ייקובסקי היה קשר יוגוסלבי מצוין, שחקן בנבחרת אירופה) ומרוב שמחה הזמין אותי למסעדה. ב-1951 יצאנו לסדרת משחקים באנגליה. היום נמשכת טיסה לאנגליה ארבע שעות, אבל לנו לקח ארבעה ימים להגיע לשם. טסנו במטוס דו מנועי של הצבא הבריטי, עצרנו בדרך במרסה-מטרוח שבמצרים, במלטה ובניס, ואחרי ארבעה ימים נחתנו בלונדון. המשחק שלנו בהייבורי נגד ארסנל, לעיני 60 אלף צופים, היה המשחק הראשון שהתקיים לאור זרקורים. זו היתה חוויה גדולה, כמו דברים רבים במסע הזה, והתבוסות לארסנל ולמנצ'סטר יונייטד לא העיבו עליה כלל. כשבאנו להתאמן שם בפעם הראשונה, התפלאנו לראות שיש מגרש נפרד לאימונים ומגרש אחר, שנשמר למשחקים בלבד. זה היה פשוט תענוג לעלות שם על הדשא.
בתקופה ההיא התחתנתי, אבל עבודה לא היתה לי. באתי להנהלה וביקשתי שיעזרו לי למצוא עבודה. אמרו לי 'נסדר לך עבודה מצוינת - נהג בעירייה. תגיע כל יום בשלוש וחצי בבוקר לחניון של העירייה ברחוב בזל, תיקח משאית אשפה, תעשה סיבוב עם הפועלים, בתשע וחצי תרוקן את המשאית בחירייה, תשטוף אותה ותבוא לאימון.' התחלתי לעבוד, אבל לאימון הייתי מגיע חצי מת. זו היתה העבודה המצוינת שסידרו לי בהפועל. ככה עבדתי כמה ימים וראיתי שאם אמשיך, אגיע לבית חולים. אחרי שבוע הודעתי בהפועל שגמרתי לעבוד וגם לשחק גמרתי.
בדיוק אז נסעתי עם נבחרת הפועל לדרום אפריקה, וכשחזרתי קיבלתי הצעה לשוב לשם, כדי לשחק בקבוצת 'בלפורד קלאב'. בשבת היינו אמורים לשחק נגד מכבי באחד המשחקים האחרונים של העונה. דרבי היה בשבילנו דבר קדוש. שבוע לפני כן לא יכולנו לישון בלילה ואם אכלנו או שתינו משהו, הקאנו מרוב התרגשות. למרות שחלק משחקני מכבי היו חברים טובים שלי, בדרבי יכולנו להרוג איש את רעהו.
הודעתי לכולם שבדרבי הזה אני לא משחק, וביום חמישי לפני המשחק הלכתי עם אשתי להצגה יומית בקולנוע 'תמר', בפסג' אלנבי, שם היה גם משרד הנסיעות שבו הייתי אמור לקבל את הכרטיסים לדרום אפריקה. בפסג' ישבו זאב קריב, שהיה מנכ"ל חברת מקורות, וזוריק ברנר מ"חדשות הספורט", אוהד שרוף של הפועל. 'אתה בטוח שלא תשחק בדרבי בשבת?' שאל אותי זוריק. 'זוריק,' עניתי לו, 'אני אוהב את הפועל ואוהב את הארץ. אמא שלי חיה כאן, אבל אני צריך לעבוד.' 'ואם אסדר לך עבודה?' שאל זוריק. 'רק עבודה טובה,' עניתי לו, 'עבודה שתאפשר לי לשחק בראש שקט.' זוריק ביקש שאחכה כמה דקות והלך לדבר עם זאב קריב. אחרי כמה דקות חזר אלי ואמר: 'סידרתי לך עבודה במקורות.' מיד נתנו לי מכתב שאני עובד קבוע במקורות. מכרתי את הכרטיסים לדרום אפריקה והלכתי לאימון.
ענייני כספים בהפועל היו סיפור בפני עצמו. זמן קצר אחרי שהתחלתי לצאת עם שרה, אשתי לעתיד, היה לנו משחק יוצא מהכלל באיצטדיון באסה. הייתי אמנם שחקן כדורגל מצטיין, אבל גרתי עם אמי בחדר וחצי ולא היה לי גרוש כדי להזמין בחורה לצאת איתי. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לבחון פעם את ההנהלה הזו, בייחוד אחרי משחק טוב כל כך. נסענו באוטובוס לכיכר דיזנגוף. לאחד מחברי ההנהלה היה שם בית קפה מפואר, ליד קולנוע 'אסתר'. אמרתי לו: 'יש לי חברה והיחסים בינינו רציניים. אני רוצה לצאת איתה לבלות, אבל אין לי גרוש על התחת.' בלי לחשוב פעמיים הוציא האיש מכיסו חבילת שטרות ונתן לי. שרה ואני נכנסנו למסעדת 'אל על', אכלנו חומוס עם טחינה טובה וסטייק טוב ועדיין נותר לנו מספיק כסף ללכת לקולנוע ולבלות כל השבוע. כשהבנתי שאפשר להתחיל לקבל קצת כסף, קראתי לרחביה רוזנבוים וליענקל'ה חודורוב והגענו להסדר עם ההנהלה, שפעם בחודש נקבל 40 לירות. הוציאו לנו את הנשמה עד שקיבלנו את הכסף הזה, אבל העיקר שקיבלנו אותו.
זו היתה הפועל שבה שיחקתי במשך 14 שנים. אהבתי את הקבוצה ואני אוהב אותה מאוד עד היום."
מתוך הספר "אדום בנשמה"