דוד שוייצר

מתוך ויקיפועל
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Svg2raster.jpeg
דוד שוייצר
כינוי דוביד
מספר בהפועל ?
תפקיד מגן
תאריך לידה {{{תאריך לידה}}}
מועדוני נוער הפועל ת"א
מועדונים כשחקן {{{מועדונים כשחקן}}}
מועדונים כמאמן {{{מועדונים כמאמן}}}
הופעות
שנים


מגן. שיחק בהפועל בשנים 1956-1949. אחד מגדולי המאמנים של הפועל בכל הזמנים

רצון עז ומלחמה עיקשת. רחביה רוזנבוים: "דוביד שוייצר היה שחקן כדורסל טוב. במלחמת השחרור הוא קיבל צרור בגב ואחרי שהחלים עבר לשחק כדורגל. הוא היה מגן ימני ושחקן טוב, אם כי לא טכני במיוחד, מה שאפיין אותו היו רצון עז ומלחמה עיקשת. הייתי אומר שהוא הדוגמה הטובה ביותר לשחקן עם נשמה ורצון."

דוביד, ולא ידע אפילו את התוצאה? ב-17.8.1997 נפטר דוביד והוא בן 72. עלי מוהר כתב ב"העיר" טור לזיכרו, "האיש שהיה שם תמיד", וסיים במילים הבאות:

"דוד שוייצר, גדול המשחקים משבת לשבת, הסתלק, באופן טבעי בשבת. עיתוי קלאסי של איש כדורגל מובהק. הליגה היתה בפגרה, הפועל עם מלוא הנקודות. מרגיז לחשוב שהוא לא יודע כמה יצאנו נגד בולגריה. וזה גם מוזר כמובן, קצת לא יאומן. דוביד, ולא ידע אפילו את התוצאה? – לא יכול להיות."

לב רחום וחנון. שבי בן ברוך: "לשוייצר היתה תדמית קשוחה, אבל לבו היה רחום וחנון. כששחקן שיחק טוב, הוא לא התנהג איתו בקשיחות ונתן לו להרגיש שהוא מעריך את מאמציו. הוא התייחס לשחקנים כחבר ולא פעם הסיע אותנו במכוניתו לארוחה במסעדה. כשלמדתי בשעות אחר הצהריים, העביר לי דוביד אימונים אישיים בשעות הבוקר וזו רק דוגמה אחת למה שהיה מוכן לעשות בשביל השחקנים ובשביל הקבוצה."

דוביד רופא חולים. אריה בז'רנו: "באחת העונות שבה דוביד אימן אותנו, רצנו לאליפות ודווקא באותה עונה שברתי את כף היד. דוביד אמר לי: 'עזוב, זה שום דבר.' הלכתי לד"ר נסים, הוא שם לי גבס ואסר עלי להסיר אותו במשך שבועיים. באתי לדוביד והוא שלח אותי להתאמן: 'אל תתאמן בשער. תרוץ עם הגבס, כמו שחקן שדה.' התאמנתי. אחרי שלושה ימים, ביום חמישי, אומר לי דוביד בבוקר: 'לך לד"ר נסים.' 'בשביל מה?' 'יורידו לך את הגבס ותשחק.' 'אבל העצם שבורה.' כשראיתי שדוביד מתעקש, הלכתי לד"ר נסים. התברר שדוביד כבר דיבר איתו לפני כן. ד"ר נסים חתך את הגבס ואמר לי: 'תבוא אחרי המשחק ונשים לך שוב גבס.' חזרתי לדוביד ואמרתי לו: 'כואב לי, אני לא יכול לכופף את האצבעות.' היינו במלון, לפני המשחק של שבת. דוביד בא לחדר שלי, מילא את הכיור במים חמים וסבון ואמר לי: 'תכניס את היד ותתחיל לשחק איתה.' עשיתי כדבריו. 'נו,' אומר לי דוביד, 'אתה יכול לסגור את היד?' 'כן,' עניתי לו, 'זה קצת יותר טוב.' אבל כשהוצאתי את היד מהמים היא שבה והתקשתה. דוביד אמר לי 'עזוב, עזוב, אתה עוד לא מרגיש. תיכנס למשחק ויהיה בסדר.' אחר כך הוא לקח אותי לפיזיותרפיסט שחתך לי את הכפפה, כך ששתי אצבעות תהיינה קשורות יחד. 'הנה,' הסביר לי דוביד, 'האצבע הבריאה תומכת בשנייה. עכשיו בוא ניתן לך איזו זריקה קטנה שלא תרגיש כאבים.' ככה שיחקתי, אבל ההחלמה של היד התעכבה ובמקום שבועיים נאלצתי להישאר עם הגבס חודש וחצי. השבר באצבע התאחה במקום לא נכון ועד היום האצבע קצרה יותר."

החינוך של דוביד. שייע פייגנבוים: "כשעליתי לקבוצה הבוגרת הייתי שחקן נבחרת הנוער ומהר מאוד נכנסתי להרכב. כל זה לא עזר לי אצל דוביד והוא לא הסכים שאתלבש עם הקבוצה בחדר ההלבשה בקומה השנייה, על יד שער 7. 'אתה תתלבש למטה לבד,' אמר לי דוביד. 'רק כשתהיה ראוי לכך תתלבש עם כולם.' הוא רצה שאתן כבוד לשחקנים הבוגרים והבכירים. זה היה חלק משיטת החינוך שלו ואני נתתי הכל במשחקים, גם כדי שדוביד יסכים שאתלבש למעלה..."


מתוך הספר "אדום בנשמה"