יורם רוזוביץ'

מתוך ויקיפועל
(הופנה מהדף יורם רוזביץ')
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיקו מקבל גביע הוקרה משמעון אמסלם במשחק מול בני בבלי, 2007

יורם (פיקו) רוזוביץ' (נולד ב-? 1946, נפטר ב-1 בפברואר 2009) הינו מנהלה האגדי לשעבר של מחלקת הכדורסל של הפועל. פיקו, כך כולם קראו לו, היה חלק בלתי נפרד מהפועל ת"א ומאולם אוסישקין במשך כמעט 50 שנה.

ניהול הפועל

בגיל 63, הלך לעולמו לאחר מחלה ממושכת. הוא השאיר אחריו משפחה גדולה: אישה, שני ילדים, ואת הפועל ת"א.

לוויות הן מעין מפגש מחזור, וזו של פיקו לא הייתה שונה. שחקנים, מאמנים, אנשי הנהלה ואוהדים, כולם באו להיפרד ממי שהיה עמוד התווך של הפועל במשך 50 שנה. הצטרף למפגש גם חיים חזן ז"ל, מי שהיה אליל נעוריו של פיקו. קברו של חזן, שנפטר לפני 15 שנה, נמצא מטרים בודדים מקברו הטרי של פיקו. מספרים שכשהיה ילד, היה הולך פיקו לכל מקום כשתמונה של חזן טמונה עמוק בכיסו. כעת, הם טמונים זה לצד זה.

"ידעת לכבד כל אחד", ספד לו בנו אור, כיום מאמן במחלקת הנוער של מכבי ת"א. "מגדולי השחקנים והמאמנים שאיתם עבדת, ועד לאחרון האוהדים שחיכה לך בחניה באוסישקין. אתה שייך לדור שלצערי הולך ונעלם, של אנשי ספורט מיוחדים שנתנו את חייהם למען האגודה, השחקנים והאוהדים".

אל מול המאות שהגיעו ללוות את פיקו, נפרד הבן בפעם האחרונה מאביו. "כמו שנהגת לסיים את השיחות בינינו", הוא אמר בקול נרגש. "אבא, אדום עולה".

גם מכביסטים היו שם, כמו שמואל "שמלוק" מחרובסקי, טל ברודי ומוני פנאן, שהתכבד בכיפה אדומה. נדמה שפיקו, שהיה נשוי לנעמי ("נוני"), בתו של שחקן מכבי האגדי אלי פוקס, היה מבין היחידים שהצליח לגשר בין שני המועדונים האלה. הוא עשה זאת כמו שעשה כל דבר בחייו. בחן, בחיוך, ועם המון אהבה.

"היינו חברים טובים, בגלל שהוא היה הפועל ולא למרות שהוא היה הפועל", מספר שמלוק, המנהל המיתולוגי של מכבי. "היינו מתראים יום יום, ושיחקנו רמי מדי ערב אחרי האימונים". שני מנהלי הקבוצות הכירו במשך 40 שנה, וגם האיבה הספורטיבית לא הצליחה להפריד ביניהם.

"פעם אחת כששיחקנו קלפים, הוא ביקש שאני אביא לו גופיה של מכבי מפני שאין לו מזל", נזכר שמלוק. "הבאתי לו גופייה אבל הוא החזיר אותה וביקש גופייה מספר שש, של טל ברודי. רק אחרי שלבש את הגופייה של ברודי הוא החל להרוויח. אז הוא אמר לי, 'אתה רואה, אתם מנצחים כי יש לכם מזל'".

גם שמעון מזרחי, יו"ר מכבי, חולק לפיקו כבוד אחרון. "הכרתי אותו הרבה שנים", הוא אומר. "הוא היה יריב ספורטיבי הוגן, ועד כמה שהיה נאמן להפועל נותר 'שפוי'. הוא ידע תמיד לשמור על יחסי חברות הוגנים. הוא היה בעל חוש הומור חריף, אהב לצחוק וליהנות, וחבל שהוא כבר לא איתנו".

יום יום באוסישקין פיקו החל את הרומן עם הפועל ת"א במגרש הפתוח ברחוב אוסישקין, בסוף שנות החמישים. "היינו כל הזמן ביחד", אומר הלל זוהר, ששיחק איתו בקבוצת הילדים של הפועל. "אז לא היו הולכים הביתה אחרי אימון. היינו נשארים לאימון של הבוגרים ושל הבוגרות".

זוהר מספר שפיקו לא היה שחקן גדול, ולכן מעולם לא הגיע לבוגרים. את ההשפעה שלו על הקבוצה שכל כך אהב השיג באמצעים אחרים. "פיקו ראה ששחקן גדול לא יצא ממנו, וכבר בגיל צעיר דחף את עצמו לעסקנות", אומר זוהר. "הוא היה מתנדב לעזור לבוגרים, מביא להם שתייה וכדומה. עוד לפני שהפך למנהל קבוצה, היה יושב במזכירות".

אחד הסיפורים הידועים ביותר על מעללי פיקו התרחש במהלך הדרבי בתחילת שנות השישים. פיקו שישב במזכירות ולא יכול היה להביט מהצד בקבוצתו מפסידה למכבי, הוסיף במו ידיו שתי נקודות להפועל, שבזכותן ניצחה את המשחק.

האגדה מספרת שאחרי המשחק רדפו אותו אנשי מכבי, והוא התחבא במשך כל הלילה על הגג של קולנוע פאר. "הוא היה בדרן גדול", אומר זוהר. "לא ראית בחיים שלך בדרן כזה. היו לו ביטויים שרק פיקו ידע להגיד אותם. תשמע, הוא ידע להתחבב בקלות על כל אחד".

ילד נוסף שהסתובב עם פיקו באזור אוסישקין היה שכנו לרחוב, שאול איזנברג, שנזכר: "אני מכיר את פיקו מגיל שש, גרנו בית מול בית ברחוב יהושע בן נון, והיינו הולכים יום יום לאוסישקין. הפועל הייתה כל חייו. כשהיה חייל הוא אושפז ברמב"ם בחיפה. ביום שישי בערב היה משחק של הפועל בקרית מוצקין, והוא ברח מבית החולים ובא למגרש".

איזנברג מספר שפיקו לא הסתפק בכדורסל, ונתן מעצמו גם לקבוצת הכדורגל של הפועל. "בתחילת שנות השישים הייתה ליגת מילואים, ולפני המשחק של הקבוצה הראשונה היה משחק של קבוצת המילואים", הוא מספר. "תמיד היו חסרים להם שחקנים, אז לא פעם החבר'ה של הכדורגל היו אוספים את פיקו בשבת בבוקר והוא היה עומד בשער".

מספרים שפיקו היה אחד האחראים לכניסתו של איזנברג לעסקי התקשורת. כשהיו ילדים, היה איזנברג מדווח לעורך עיתון "חדשות הספורט", ישראל פז, על תוצאות המשחקים ועל קלעי הנקודות. פיקו, שהיה גדול מאיזנברג בשנתיים, לימד אותו כיצד מוציאים נתונים מטופס המשחק. לא פעם היו עובד על איזנברג ומוסר לו נתונים מפוברקים בשביל הצחוק.

אחד הימים המאושרים ביותר בחייו של פיקו היה בעונת 61/62, היום בו זכתה הפועל בגביע הראשון שלה. מי שקלע את סל הניצחון באותו משחק הוא ארז לוסטיג, מגדולי שחקני הפועל בכל הזמנים.

"בכל פגישה הוא היה מזכיר לי את הסל הזה", אומר לוסטיג. "פיקו היה מהילדים שהעריצו אותנו. הוא ושאול איזנברג סחבו לנו את המגבות ולא הפסידו אף אימון. פיקו זה היה שם דבר למרות שהוא היה בסך הכל ילד. תמיד הייתה לו מילה טובה, כזה בחור טוב. אוהד מסור. השם שלו היה תמיד באיזשהו מקום באוויר. היום אין הרבה כאלה".

כשגרשון דקל מונה למאמן הפועל ת"א בתחילת שנות השמונים, פיקו הפך כבר למנהל הקבוצה. "הוא היה מנהל של השחקנים", אומר דקל. "הם מאד אהבו אותו והוא ידע לתת להם הרגשה של בית. הוא נתן לכל אחד להרגיש שהוא במרכז הבמה. הוא היה חלק אמיתי מהקבוצה, בלי חשבונות ובלי התחשבנויות, הכל מתוך אהבה אמיתית".

שחקן עבר נוסף, דני ברזילי, זוכר היטב את המפגש הראשון עם פיקו, שקיבל את פניו כשירד מהאוטובוס בת"א: "כל קבלת הפנים הייתה כזו לבבית שהרגשתי מיד בבית. הוא היה אחד האנשים המקסימים בהפועל. איש עם הומור בלתי רגיל, עם טוב לב. אהב את כל האנשים והיה מקשר בין כל היריבויות. למרות שהיה פועליסט שרוף, הוא תמיד ידע להיות בסדר עם כולם, וכל דבר הוא פתר בחיוך, בקריצה ובשובבות".

השובבות של פיקו "סיבכה" אותו בכל מיני סיפורים מצחיקים. חיים זלוטיקמן הצליח לדלות סיפור מהזיכרון: "שיחקתי בהפועל חיפה ופיקו רצה שאבוא להפועל ת"א. הוא הכיר את האוטו שלי, הייתה לי חיפושית ובכל פעם שהוא היה מגיע לחיפה, היה שם לי פתק על האוטו 'אל תשכח להגיע להפועל ת"א'. תמיד היה כותב לי משהו מצחיק אחר על הפתק. בכל פעם שפגשתי אותו, גם בשנים האחרונות, תמיד היה משהו מצחיק".

טרמפ היסטורי לבארי לפיקו הייתה עין חדה במיוחד לשחקנים מוכשרים. את בארי לייבוביץ', אולי גדול שחקני הפועל, הוא צירף לקבוצה לאחר שהאמריקאי הגיע לאימון הפועל עם כפכפים ובגד ים. "באתי לבקר חבר שלי בארץ, אייב לישינסקי, בקיץ 1968", מספר לייבוביץ' בשיחת טלפון מפלורידה, "באתי לשלושה ימים, ויום אחד אחרי כשהייתי בים, באתי עם אייב לאימון".

לאחר שהשתעשע קצת עם החבר'ה באימון, הציע פיקו ללייבוביץ' טרמפ הביתה. לייבוביץ' לא שיער לעצמו שהטרמפ הזה ישנה את חייו, והכל בזכות ערמומיותו של פיקו. "עצרנו בדרך חיפה פינת רחוב ארלוזורוב, והוא אמר לי 'רק תחתום על פיסת הנייר הזו'. לא ידעתי מה זה, אבל בדיעבד הסתבר שזה כרטיס שחקן, ולמעשה חתמתי על חוזה".

שבועיים אחר כך כבר הפך לייבוביץ' לשחקן הפועל. "הוא טיפוס", ממשיך לייבוביץ', שמנצל את הראיון לשלוח את תנחומיו למשפחתו של פיקו. "איש מצחיק מאד שתמיד היה מעט מעל המשקל הרצוי. עם שם כזה אתה חייב להיות מצחיק. הוא אהב את הפועל שהייתה כל חייו. תמיד היו לנו יחסים טובים. מאד חיבבתי אותו".

במקביל לעיסוקיו בהפועל, פתח פיקו תמרוקיה ברחוב אבן גבירול פינת נורדאו. "היינו באים כשלא היה לנו מה לעשות, וצופים בו עובד", נזכר לייבוביץ'. "זה היה מצחיק לראות אותו עובד ומדבר עם הנשים בחנות. הוא היה מדבר כל כך מהר ומכר דברים שאנשים בכלל לא רצו לקנות".

"אנשים בטח היו מגיעים הביתה ולא מבינים למה קנו את מה שקנו. הוא נתן הופעה ואנחנו היינו צופים בו וצוחקים. הוא היה משגע את הבחורות עם הבדיחות שלו, הוא היה מבלבל אותם והן היו יוצאות עם המון דברים. הוא היה מוכר טוב יותר ממה שאני הייתי שחקן כדורסל".

לייבוביץ' לא היה הזר היחיד שהתחבר לפיקו. כמעט כולם ראו בו דמות אב. לבן מרסר למשל, זוכר שפיקו אסף אותו משדה התעופה כשנחת לראשונה בארץ. "פיקו היה איש אכפתי ודואג", כותב מרסר באי-מייל מארה"ב. "הוא עזר לנו במהלך כל הימים הקשים שעברנו בקבוצה".

"פיקו היה מנהל הקבוצה שלי מהיום שעליתי לבוגרים בגיל 17", אומר הקפטן לשעבר עמוס פרישמן. "הוא מאד אהב אותי ואני מאד אהבתי אותו. ברגע שאתה עולה מהנוער לבוגרים אתה די בהלם והוא מאד דאג לי ותמך בי, פשוט אימץ אותי אפשר לומר".

"הוא היה איש מסור ומצחיק, אדום בנשמה בכל נפשו. היום כבר אין אנשים שמזוהים עם הפועל כמו שפיקו היה. הוא ארגן הכל, דאג להכל והיה האבא של הקבוצה. הוא היה איש נורא רגוע, חייכן, אף פעם לא יכולת לכעוס עליו. היה קל להתחבר אליו. זה יום עצוב. אלוהים לוקח את הטובים מוקדם מדי".

"הוא ללא ספק המנהל המיתולוגי של הפועל תל אביב בכדורסל", מצטרף שמעון אמסלם. "איש נעים, מלא הומור, דמות אב מחבקת באוסישקין, שהיה חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי ויישאר חלק לתמיד. כשהגעתי להפועל הוא לקח אותי ביד, פשוטו כמשמעו, וליווה אותי מהיום הראשון דרך הדירה, האולם וכל השאר".

"יחד הוא העביר איתי גם את המשך הקריירה. הוא היה איש מצחיק שהבין את ההבדל בין אסון בהפסדים ואופוריה בניצחונות. הוא לא היה מתאבד אחרי הפסד ולא קופץ אחרי ניצחון. הוא ידע תמיד שיש יום למחרת והסתכל על החיים באופטימיות מדהימה ומדבקת. איש שאוהב אוכל, אוהב חיים טובים, אוהב חברה, אוהב אדם".

לב אדום ענק מעט לאחר עזיבתו של היו"ר אברהם פלדה, ועם השתלטותו של אייזנברג על המועדון, פיקו עזב. לדברי פלדה, פיקו לא הסתדר עם מי שהיה חבר ילדותו והפך כעת לבוס שלו, איזנברג. "הוא פשוט לא יכול היה להסתדר עם האנשים החדשים שהגיעו", אומר פלדה.

"אחרי שהוא פרש הכל כבר היה אחרת לגמרי", אומר שחור. "הוא היה מדור אחר של בני אדם, שהקבוצה הייתה הראשונה במערכת אצלו. זו הייתה חוויה להיות לצדו, הייתה לו גישה חיובית לשחקנים, חום ואהבה. הוא היה מרגיע אותם. היה לו לב ענק, הוא דאג למערכת בצורה עיוורת וידע להזיז דברים".

"למדתי ממנו הרבה דברים חיוביים, וכמובן שהיו אתו קטעים חבל על הזמן, מפה עד לונדון יש לי סיפורים עליו. הייתי רב איתו ומקלל אותו, זה לא עניין אותו בכלל. אחרי חצי שעה הוא היה אומר לי 'יאללה בוא, הולכים לאכול'. ואז היינו הולכים למפגש הסטייק".

בשנים האחרונות הלך מצבו של פיקו והתדרדר, ולפני שנה אף נכרתו שתי רגליו. הוא החל להיעזר במטפל, וחבריו מספרים שכבר לא היה אותו פיקו של פעם. למרות שהשם פיקו ליווה אותו עד לקבר, איש מהמרואיינים לא יודע להגיד כיצד זכה בכינוי הזה. "מעולם לא התעניינתי", מסביר שמלוק. "אני גם לא יודע מאיפה הגיע השם שמלוק. אלו שמות שנולדנו איתם".

ביום ראשון השבוע נדם ליבו של פיקו, ונשמתו האדומה עלתה לשמיים. "הוא עשה הכל עם הלב והנשמה", אומר אפי בירנבוים מחוץ לבית הקברות. "זה מאד סמלי שהוא נקבר ליד השחקן שאותו העריץ וליווה כל השנים, חיים חזן. מסתבר שמעגלים נסגרים. אם לא פה, אז למעלה".


מבוסס על כתבה מזמן תל אביב

ב-11 באוקטובר 2007 במשחק הבכורה של הפועל אוסישקין בליגה ב', נגד בית"ר בני בבלי נערך טקס לכבודו של פיקו רוזוביץ', שסבל מהמחלה. השחקנים ושמעון אמסלם העניקו לפיקו מגן הוקרה.

קישורים חיצוניים