מאבק על אולם אוסישקין

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂיתי לִי, אתִ הָפועַל אוֹסישקִּין. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן יהְיֶה זכר אוֹסישקִּין, בְּפִיךָ:

כִּי בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרועַ נְטוּיָה, וּבְמורָא גָּדול הוֹצִיאֲוךָ מִאוּלָם אוֹסישקִּין.

שלט שנתלה ע"י האוהדים במשחק העלייה של הפועל אוסישקין לליגה א'.
צילום: Ultrashapoel

תיאור המאבק

3.7.2005: הסכם במחשכים

אישור הריסת אוסישקין במועצת עיריית ת"א, 3.7.2005

איש אינו יודע במדויק מתי שם לעצמו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי למטרה להרוס את המוסד ההיסטורי, האולם ברחוב מנחם אוסישקין 1. השמועות בנושא התרוצצו כבר מהעונה הקודמת, לאחר שבמועצת העיר נחתם מסמך בו דובר על פינוי בספטמבר 2006.

בעד אישור הסכם הפינוי והמעבר ליד אליהו הצביעו חברי המועצה הבאים: אריה שומר (גמלאים), רון חולדאי (תא1), דורון ספיר (תא1), ארנון גלעדי (ליכוד), נתן וולוך (גמלאים), משה טיומקין (גמלאים), מאיר מוזס (גמלאים), מיטל להבי (מרצ), שלי חושן (גמלאים), יעל דיין (מרצ), איתי פנקס (מרצ), יפה כחלון (מרצ), מרדכי וירשובסקי (ירוקים), פאר ויסנר (ירוקים). התנגדה חברת המועצה גילה הרץ (עצמאית).

לאורך כל תחילת עונת 2005/06 שיחקה הקבוצה בצילה של ההריסה הצפויה. עם זאת כל פעם נדחה מחדש פינוי האולם, והקבוצה חזרה לשחק שוב ושוב באולם. כאמור, במקור תוכנן פינוי האולם ל-1.9.2006 ועל כן האוהדים לא פתחו במחאה מסודרת נגד ההריסה.

13.2.06: ההחלטה נופלת

העירייה ניצלה זאת כדי לחתום עם שאול אייזנברג הסכם מחטף על הקדמת הפינוי ל-19.2.06, כנראה מתוך הנחה שדבר זה ימנע מהאוהדים ההמומים כל אפשרות להתנגדות אפקטיבית.

החלטת מועצת העיר אשר אישרה את הקדמת הריסת האולם נפלה ב-13 בפברואר 2006. בעד ההחלטה הצביעו חברי המועצה הבאים: אריה שומר (גמלאים), רון חולדאי (תא1), דורון ספיר (תא1), ארנון גלעדי (ליכוד), חביבה אבי-גיא (גמלאים), משה טיומקין (גמלאים), מאיר מוזס (גמלאים), שלי חושן (גמלאים), יעל דיין (מרצ), מיטל להבי (מרצ), שלמה זעפראני (ש"ס), דורון לוי (שס), פאר ויסנר (ירוקים), אורנה בנאי (ירוקים), מרדכי וירשובסקי (ירוקים). התנגדה חברת המועצה גילה הרץ (עצמאית).

בדיעבד התברר כי כבר ב-18 בדצמבר 2005 הגישה העירייה בקשה להיתר הריסה לאולם, אשר אושרה בזמן שיא (3 ימים!). היתר ההריסה ציין במפורש כי "ההיתר יינתן רק לאחר בדיקת יו"ר הועדה לחלופות לקבוצות הספורט המשחקות במקום". מיותר לציין כי כל חלופה כזאת לא נמצאה וכלל קבוצות המועדון נזרקו לרחוב.

את משחקה האחרון באוסישקין קיימה הפועל במסגרת משחק גומלין בגביע המדינה נגד אליצור אשקלון ב-6 בדצמבר 2005, משחק בו הפסידה כמובן (אם כי התוצאה הספיקה על מנת להעפיל לשלב הבא)[1].

22.2.06: האוהדים מתאספים

בשבוע של ה-18 בפברואר 2006 נודע לראשונה על הכוונה להרוס את האולם בסוף השבוע. השמועות התרוצצו באויר אך דבר לא היה ידוע. רק בבוקרו של ה-22 בפברואר נודע לראשונה לציבור על הכוונה להרוס את האולם למחרת היום. בשבועות הקודמים החלו אוהדי הקבוצה בתהליך להגשת בקשה לשימור האולם תחת כללי השימור הנהוגים בתל אביב. עם וידוא הכוונה להרוס למחרת היום את האולם, הגישו באותו היום אוהדי הקבוצה בקשה לשימור האולם, עליה חתמו למעלה מ-1000 אוהדים דרך האינטרנט, וכן מכתבים ובקשות של אוהדים מפורסמים, שחקני ומאמני עבר ביניהם - רלף קליין, אריק איינשטיין, רדנקו דובראש, שמעון אמסלם ועוד.

בערבו של אותו יום, בצילה של ההריסה הצפויה למחרת, התכנסו כ-150 מאוהדי הקבוצה באולם במטרה לחשוב על דרכים למניעת ההריסה המתוכננת, כשבמקביל מקיימת קבוצת הנוער את האימון האחרון אי פעם באולם. בסופו של דבר הוחלט כי יש לקדם את ההליכים אשר החלו ערב קודם עם עורך דין אלדד יניב אשר הציע, בתיווכו של אוהד הקבוצה עמנואל רוזן, לספק את שירותי משרדו בחינם ולייצג את אוהדי הקבוצה בעתירה כנגד העירייה. במקביל הוחלט כי לאחר ההתכנסות בשעה 23:00 יצאו האוהדים המסורים להפגנה ספונטנית מול ביתו של ראש העיר.

הפגנה זו הייתה סוערת[2] למרות שחולדאי נעדר מביתו באותה שעה, ובמהלכה אף הושלכו כמה אבנים כלפי מכוניתו והובער צמיג. לאחר שהתברר כי חולדאי אינו בביתו, נטשו האוהדים את המקום.

בסיומה התכנסו כמה מאוהדי הקבוצה בחומוסיה ליד האולם המיתולוגי ודנו על דרכי מאבק כדי למנוע את הגזירה. במעמד זה נוצר אפקטיבית מטה המאבק אשר ינהיג את פעולות המחאה בהמשך. בנוסף עוד באותו היום כמה מהאוהדים הקימו עיר אוהלים ליד האולם המיתולוגי כדי לשמור על האולם.

23.2.06: הריסת הפרקט

למחרת היום בשעה 10:00 בבוקר חתמו נציגי ראש העיר ויו"ר הקבוצה שאול אייזנברג על הסכם פינוי של הקבוצה מרצון.
בשעה 10:30 נכנסו טרקטורים לתוך האולם והחלו להרוס את הפרקט האהוב, ולפרק את הסלים במטרה לקבוע עובדה בשטח. במקביל פנו האוהדים באמצעות עורך דין אלדד יניב לבית המשפט על מנת להוציא צו מניעה כנגד ההריסה.

צו המניעה הגיע בסופו של דבר בשעה 17:00, אך ההריסה נעצרה כבר מספר דקות קודם, עם הוצאתו של צו מניעה עקב פנייה של אגודת השייט של הפועל תל אביב הסמוכה למקום, אשר טענה כי הליך ההריסה עשוי לפגוע בשלמות המבנה בו היא משתמשת. בעקבות הוצאת הצוים הופסקו עבודות ההריסה, אך רק לאחר שהאולם הוצא כבר משימוש מאחר והפרקט והסלים פורקו[3]. תמונות ההרס שודרו ברחבי המדינה ועוררו סימפטיה גדולה לאוהדים, אשר דמעותיהם על החורבן חסר הפשר והתכלית נגעו ללב רבים.

למקום כבר הגיע אוהל גדול שאיכלס כמה עשרות אוהדים ב-3 החודשים הבאים.

25.2.06: עצרת ראשונה

ביום שבת, ה-25 בפברואר 2006, התקיימה מחוץ לאוסישקין, ע"י מטה המאבק, עצרת מחאה בהשתתפות 1000 אוהדים, אישי ציבור, שחקני עבר ומאמנים וביניהם עמנואל רוזן (אחד החתומים על העתירה כנגד ההריסה), בן כספית, רוני דניאל, יוסי אבוקסיס, אסי דומב, שביט אלימלך, תומר שטיינהאור, ח"כ גלעד ארדן, ח"כ איתן כבל, יהלי סובול ועוד. בעצרת נישאו נאומים הקוראים לראש העיר להפסיק מיידית את הליך ההריסה.

באותה עצרת גם החל הגיוס לאיסוף 50,000 ש"ח לטובת ערבות אשר נדרשה לצורך המאבק המשפטי ע"י בית המשפט המחוזי, אשר הדיון בו נועד להתקיים בשבועות הקרובים. בשלב זה התגבשה עמדתה העקרונית של העירייה אשר סירבה לכל ניסיון הידברות עם האוהדים.

19.3.2006: דחייה במחוזי

עמותת השייט משכה בסופו של דבר את עתירתה לאחר שקיבלה ערובות ממהנדסי העירייה כי ההריסה לא תיפגע במבנה בו היא עושה שימוש החולק קיר עם האולם. על כן נותר עומד על כנו אך ורק צו המניעה בעקבות עתירת האוהדים. ב-19.3.2006 התקיים דיון בפני השופט עודד מודריק בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הציפיות לא היו רבות, מאחר שמודריק ידוע כאוהד מכבי תל אביב ואף מחזיק מנוי למשחקי הקבוצה.

בהתאם לכך דחה מודריק את כל טענות העתירה, והותיר את צו המניעה על כנו למשך כשבוע עד אשר תענה העירייה לבקשה אשר הוגשה לועדת השימור. בלשונו של השופט מודריק "בכל טענות העתירה לא מצאתי ממש ובעיקרון עלי לדחותה. כך אני פוסק. אלא שמצאתי שהעירייה חייבת להשיב לפנייה, שהיא גם פניית העותרים, שנמסרה לה בעניין ייזום תוכנית לשימור האולם. התשובה תימסר עד 26.3.06 ותומצא בו-זמנית לבאי כח העותרים."[4].

23.3.2006: ועדת השימור

ב-23 במרץ 2006 התקיימה ישיבת ועדת השימור של עיריית תל אביב. בועדה חברים בעיקר פקידי עירייה וחברי מועצת העירייה ועל כן התוצאות היו כמעט צפויות מראש. למרות זאת נתלו תקוות בקשר שנוצר בין אנשי המטה לנציגת המועצה לשימור אתרים, גב' תמר טוכלר, המשמשת כיועצת לועדת השימור, אשר הביעה בראיון לגלי צה"ל ובמכתב לועדה את תמיכתה בשימור המבנה.

עם זאת, כצפוי, בדיון עצמו הודיע מנהל מחלקת השימור בעירייה ירמי הופמן על התנגדות העירייה לשמר את הבניין. הבקשה לשימור נדחתה בטיעונים שונים ומשונים שתמציתם היא כי החלטה על שימורו הינה "זילות השימור ופגיעה בהערכה הגבוהה שקיבלה תוכנית השימור הן בארץ והן מחוצה לה".

עם זאת הדחייה שנגרמה על ידי הדיון בועדת השימור נוצלה ע"י עורכי הדין על מנת להגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטת השופט מודריק. אמנם היה ברור מראש כי סיכוייה של העתירה אינם גבוהים, אך עקב אופיו הבלתי דחוף של התיק היה ברור כי עד לדיון בפועל בנושא יחלוף זמן רב אשר יאפשר אולי למצות דרכים אחרות למניעת ההריסה.

בו ביום התקבלה תשובה משופט בית המשפט העליון אדמונד לוי על מתן צו ארעי המעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי [5](תיק 2643/06).

מעתה ואילך יתנהל המאבק תחת צילו של הדיון בבית המשפט העליון. הדיון ידחה ויוקדם עוד פעמים רבות. בסה"כ נדרשו כ-80,000 ש"ח נוספים לערבות לצורך המשך הדיון בעתירה. סכומים אלו גויסו במאמץ רב ע"י התרמות מבית לבית, ובמהלך משחקי קבוצת הכדורגל, והושגו ברגע האחרון ממש בקיץ אותה שנה לאחר בקשת דחיות רבות מבית המשפט.

13.2.2007: תחילת השלב השני

כשנה לאחר הריסת הפרקט, היה ברור לכל כי עמדת העירייה לא תשתנה. ההתעקשות על הריסת האולם התבררה כגחמה אישית חסרת פשר של חולדאי. ניסיונות ההידברות כשלו והזמן הלך ואזל מאחר והדיון בבית המשפט העליון נועד לחודש מאי אותה שנה (כלומר כ-15 חודשים לאחר תחילת הריסתו של האולם), ובהתייעצות עם עורכי הדין הבינו פעילי המטה כי לא תהיינה עוד דחיות רבות.

על כן החליט מטה המאבק על עליית מדרגה במחאה, ולהתחיל בשלב השני שבמרכזו יעמוד קמפיין אשר יתמקד הפעם במחסום האמיתי והגורם הישיר להרס האולם - רון חולדאי. סיסמת הקמפיין נהגתה - "חולדאי אני מאוהב באוסישקין, ואתה?" כאשר חתום על המודעות א', רמיזה לאוסישקין וכן קריצה למשפט המתלוננת א' כנגד הנשיא קצב שהתנהל באותה תקופה.

יריית הפתיחה לקמפיין כוונה ל-14 בפברואר 2007, יום האהבה, אשר חל ביום רביעי. ביום ראשון באותו שבוע נתלו כרזות עם הסיסמה ברחבי העיר, ונתלה שלט ענק בכיכר רבין. בנוסף, מתחילת השבוע, נשלח בכל יום ללשכת ראש העיר ורד אדום בודד, כאשר ביום האהבה עצמו צורף לורד פתק עם סיסמת הקמפיין. ערב קודם במשחק הקבוצה במסגרת גביע אופ"א מול מלאדה בולסלאב הונף שלט גדול עם סיסמת הקמפיין.

בכך נחשף הקשר בין קמפיין האהבה לאוסישקין. בעיתון "העיר" באותו סוף שבוע הופיעה כתבה נרחבת על תחילת הקמפיין, ובו הגיב לו חולדאי באופן אטום ואופייני "גם אני מאוהב בתל אביב-יפו, ולכן אינני מלכלך אותה".

בשבוע שלאחר מכן המשיכו פעילי המטה לתלות את הכרזות ברחבי העיר במטרה להמשיך את הפעלת הלחץ על חולדאי ולהעלות את המודעות בקרב תושבי העיר על העוול שבהריסת האולם. כמו כן הדפיס מטה המאבק מאות חולצות עם סיסמת הקמפיין אשר נמכרו במשחקי קבוצת הכדורגל, כשההכנסות ממכירת החולצות כולן קודש למימון המאבק.

7.3.2007: משחק ראווה במגרש הפתוח

אמסלם, אלימלך וחן במשחק הראווה באוסישקין. 7.3.2007

בשלב הבא הוחלט לנסות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, ולעשות מיצג מחאה אשר ימקד את תשומת הלב באולם העומד שומם. לצורך כך הוחלט לקיים משחק ראווה ב-7 במרץ במגרש הפתוח באוסישקין, הצמוד לאולם. המגרש טרם נהרס ואחד מהסלים בו עדיין עמד במקומו. על מנת למנוע מהעירייה כל אפשרות לסכל את האירוע, נשמר דבר קיומו בסוד עד יום לפני המשחק. לאחר צאת ההודעה לתקשורת על קיום המשחק נשארו במקום חברים בארגון האולטראס על מנת לוודא שלא ייעשה כל מחטף ע"י אנשי העירייה.

באירוע עצמו נרשמה נוכחות מרשימה של שחקני עבר של המועדון מצד אחד, ושחקני מחלקת הכדורגל מצד שני. מבין שחקני העבר השתתפו באירוע עמוס פרישמן, דני ברזילי, דני ברכה, יעקב אפלשטיין, דוד קמינסקי, שוקי ויינגרטן, דוד מירמוביץ, עופר פליישר, אמנון ביגמן ושמעון אמסלם אשר התראיין לחדשות ערוץ 2 לפני המשחק. השייט אודי גל ממחלקת השיט שותף גם הוא בקבוצה. מבין שחקני הכדורגל הופיעו טל חן, שביט אלימלך, שחקן העבר פליקס חלפון ושי אבוטבול.

באירוע עצמו קיימו שחקני הכדורגל משחק כנגד כוכבי הכדורסל, וכן תחרות שלשות. בסיום האירוע חולקה תעודת הוקרה מטעם מטה המאבק לכלל המשתתפים בתודה על כך שנטלו חלק באירוע. האירוע כולו מומן מתרומות אוהדים בקופה שהוצבה בכניסה.

קהל הצופים הנרגש כלל כ-200 אוהדים, ביניהם אישי תקשורת ידועים כגון רוני דניאל ועמנואל רוזן, אשר הגדיל לעשות כאשר תקף בחריפות את ראש העיר חולדאי בפני כלי התקשורת הרבים שנאספו במקום באומרו "אם אנחנו בערב של אהבה, אז רון חולדאי ממש לא שייך לפה. הוא בטח לא מבין למה בכלל צריך את האולם הזה, על חשבון איזה פארק או חניון. האיש הרע הזה הוא איש שלא מבין אהבה, והוא מוכיח את זה מדי יום גם בעניינים שלא קשורים לאוסישקין"[6].

מאי 2007: חודש אוסישקין

כחלק מהגברת האינטנסיביות של המאבק, על מנת להמשיך ולהגביר את הלחץ הציבורי על העירייה, ובעקבות הדיון הצפוי בעליון בנושא הריסת האולם והמשך התעלמותו של ראש העיר, הכריז מטה המאבק על חודש מאי 2007 כ"חודש אוסישקין". כראוי לשמו נערכו במהלך החודש פעולות רבות במחאה על הכוונה להרוס את האולם. חודש זה היווה למעשה שיא של פעילות המטה ושל חשיפה ציבורית למאבק על האולם.
בנוסף הקימו פעילי ארגון אולטראס הפועל מחדש את עיר האוהלים מחוץ לאולם אשר פעלה כמעט ללא הפסקה לאורך כל התקופה עד להריסת האולם. למתחם הובאו מזרנים וספות לנוחות הישנים במקום, אורגנו אירועי צפייה משותפת במשחקי עבר והתקיימו פעילויות שונות של הארגון.

1.5.2007: איילון וחולדאי

כחודש וחצי לפני הבחירות לראשות מפלגת העבודה החליט המטה לנסות להפעיל לחץ פוליטי על חולדאי שלא להרוס את האולם. לשם כך הוחלט ללחוץ על עמי איילון, אשר זכה לתמיכת חולדאי במאבקו על ראשות המפלגה מול אהוד ברק.

אתר אינטרנט חדש נפתח www.ussishkin.org ובו עצומה כנגד הריסת האולם. כשלב ראשוני נתבקשו החותמים על העצומה לציין גם אם הם חברי מפלגת העבודה, וזאת במטרה להשתמש במאגר החתימות בהמשך כנגד איילון במידת הצורך.

בנוסף תלו האוהדים שלטים במשחק הגביע מול סכנין המכוונים לאיילון "עמי איילון אני מאוהב באוסישקין, ואתה?". יומיים לאחר מכן הופיעו חברי ארגון האולטראס, אוהדי הפועל חברי המפלגה ופעילי המטה במפתיע מחוץ לכנס בחירות של איילון בסניף מפלגת העבודה בהרצליה עם שלטים הקוראים לו שלא לחבור לחולדאי ולפעול למען עצירת הרס האולם.

על מנת שלא לדחוק את איילון לפינה הוחלט לשמור את דבר הפעולה בסוד, וכן לא להוציא על כך הודעה לתקשורת. איילון המופתע הבטיח להיפגש עם אנשי המטה על מנת לדון בנושא ולעזור כמיטב יכולתו. ביום רשון שלאחר מכן נפגשו לבסוף אנשי המטה עם איילון. לאכזבתם אמר איילון כי אינו יכול לעזור. תוכניות שונות נבחנו כדי לנסות לפנות למתפקדי המפלגה אוהדי הקבוצה ולקרוא להם שלא להצביע בעד איילון, אך בעיות כספיות וכן הצורך לארגן פעולות ישירות כנגד חולדאי בהמשך החודש הובילו לביטולן.

בסופו של דבר כיומיים לפני הבחירות ב-11 ביוני הוציאו אוהדים חברי המפלגה קול קורא שלא להצביע כנגד איילון[7] אך לא ידועה מידת האפקטיביות של קריאה זו. בסופו של דבר הפסיד איילון את הבחירות לאהוד ברק בהפרש של 2000 קולות[8].

5.5.2007: צעדה מבלומפילד

אוהדים צועדים על רקע הטיילת. צילום: גבע תלם

הראשונה שבין הפעולות הרשמית של "חודש אוסישקין" הייתה תהלוכת מחאה של אוהדי הקבוצה מבלומפילד לאוסישקין ב-5 במאי תחת הכותרת "הפועל לא תזוז מאוסישקין". התהלוכה יצאה מבלומפילד לאחר משחק קבוצת הכדורגל בליגה מול הכח רמת גן. למרות ההפסד במשחק אשר גרם לחששות מפני אי-היענות לקריאת מטה המאבק להשתתף בתהלוכה, כ-150 אוהדים נחושים צעדו כאיש אחד לכל אורכה של הטיילת.

במהלך הצעדה חולקו עלוני מידע לעוברים ושבים המסבירים את הבעייתיות בהריסת האולם, ומקשרים אותה למדיניות אנטי-תרבותית כוללת של העירייה והעומד בראשה, המכוונת להרס מבנים בעלי ערך תרבותי והיסטורי בעיר, כגון התוכניות להרס בריכת גורדון, כיכר ביאליק, השיפוץ המיותר בהיכל התרבות, התוכנית להפיכת כיכר רבין לפתח ארובות לחניון תת קרקעי ועוד. כמו כן המשיכו האוהדים בהחתמה על עצומה כנגד הרס האולם. בסיום התהלוכה המתין לאוהדים אוטובוס אשר החזיר אותם חזרה לבלומפילד. בתהלוכה החלו גם לראשונה צילומי הסרט "אדומים - כרוניקה של מאבק".

13.5.2007: מועצת העיר, סיבוב 1

ב-13.5.07 נערכה ישיבת מועצת העיר תל אביב שדנה בהריסת האולם, בה נכחו עשרות מאוהדי הפועל, אך חברי המועצה לא יכלו להתמודד עם הביקורת הקשה שהוטחה בהם ולכן הופסקה הישיבה.

19.5.2007: עצרת שנייה

20.5.2007: מועצת העיר, סיבוב 2

בישיבה לאחר מכן סגר ראש העיר את ישיבות המועצה לאוהדי הפועל, בניגוד לחוק, וניסה לסתום את פיותיהם של האוהדים, אך ללא הצלחה. באותם ימים חולקו בלונים אדומים ליד ביתו של ראש העיר ונשלחו פרחים עם הסיסמא: "חולדאי אני מאוהב באוסישקין,ואתה?", סיסמה אשר הודפסה על גבי חולצות, פלאיירים וכרזות שהודבקו ברחבי העיר.

יולי 2007: דיון סופי בעליון

האוהדים הגישו ערעור לבית המשפט העליון אך גם הוא דחה את העתירה. ב-25 ביולי 2007 בשעה 6:30 עלו דחפורי העיריה על האולם האהוב ושמו קץ ל-54 שנים של היסטורית כדורסל מפוארת.