אריק איינשטיין: הבדלים בין גרסאות בדף

בסרטים הוא מככב אמנם על המגרש של מכבי, אבל במציאות, ספק אם יש סמל גדול ממנו להפועל, זו של תל אביב ובכלל. הוא נולד וגדל ב"מעונות עובדים", למד ב"בית חינוך", התחנך ב"שומר הצעיר", לבו אדום מיום היוולדו. איצטדיון בלומפילד, בעבר מגרש "באסה" (בוץ), היה ביתו השני. הוא כתב ושר בצער וברוך את "הפועל שוב הפסידה" ("סע לאט", לחן מיקי גבריאלוב, 1974) והוא שר בצהלה גדולה את שיר האליפות של המועדון "הנה הם באים, השדים האדומים" (לחן גבריאלוב, 1981), למלותיו של חברו [[עלי מוהר]] המנוח, גם הוא אוהד שנהפך לאחד הסמלים הגדולים של הפועל תל אביב. כמעט כל חייו איינשטיין גר ומסתובב במרכז תל אביב ובצפון הישן של העיר, בין המסעדה התימנית "כתר המזרח" לאולם אוסישקין, הלב ההיסטורי של הפועל תל אביב, אזור שגם הוא כבר אינו קיים. שם התרועע עם דמויות אדומות נודעות, מאלי ישראלי ועד ברי, החקיין השליח עם הטרנזיסטור, שכבר אינו בחיים.

איינשטיין, עוד קודם מהפכת הכבלים, הצהיר כי הוא מידיף להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים ("אוהב להיות בבית", עם גביראלוב, 1986). וכעת, כשהילד שחלם על משחקי כדורגל רחוקים בארצות רחוקות, שמכיר כל ספורטאי מני קדם עד היום, יכול לצפות בהם ישירות בסלון עם התה והלימון, אולי אף להתענג על איזו סיגריה, ולארח את ידידיו לפטפוט משועשע - מדוע יוותר על כל אלה למען יציאה מהבית?

אהבתו של אריק למגרש בו גדל היא מן הידועות. לא מפתיע לכן שלמען ה[[מאבק נגד הריסת אוסישקין]] הסכים לרתום את שמו, וצירף אותו לבקשה לועדת השימור נגד הריסת האולם. הוא גם התראיין ודיבר בכאב רב נגד הריסת האולם. בהמשך לאחר הקמת [[הפועל אוסישקין]] הסכים שו לרתום את שמו למען הקבוצה החדשה והוא צורף כאחד מחברי העמותה הראשונים, והדבר אף פורסם בפלאייר שהופץ על מנת לעודד נרשמים נוספים.