רחביה רוזנבוים

חלוץ, שיחק בהפועל בשנים 1964-1951. אימן את הפועל והוביל אותה לאליפות בשנתו הראשונה כמאמן

"בבית הספר היסודי למד איתי אברהם בן-רובי, ששיחק בקבוצת גדנ"ע. כמו הרבה ילדים אחרים גם אני שיחקתי כדורגל בכל הפסקה וכנראה שיחקתי לא רע, כי יום אחד בא אלי בן-רובי ואמר שקבוצת גדנ"ע מעוניינת בי. זה היה ב-1947 ואני הייתי אז בן 13. מאמן הקבוצה היה מוניה גולדשטיין, ששיחק בהפועל בשנות ה-30, והעוזר שלו היה שוני מושקוביץ', שקשור לקבוצת גדנ"ע עד היום. כעבור שנתיים החליט מוניה לעבור להפועל תל אביב. שישה-שבעה שחקני נוער שהיו קשורים אליו מאוד, וביניהם גם אני, עברו להפועל יחד איתו. מ-1949 עד 1951 שיחקתי בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב וזכיתי איתה באליפות ובגביע.

באחת השבתות היתה הקבוצה הבוגרת אמורה לנסוע למשחק בחיפה ולי היה משחק במסגרת קבוצת הנוער נגד מכבי תל אביב. באותו שבוע התקיימה חתונתו של חיימ'קה גלזר, שהיה חלוץ ונכלל בהרכב הראשון. כמו לפני כל משחק, נפגשו השחקנים בקפה 'בן יהודה', אבל חיימ'קה לא הגיע. הלכו אליו הביתה, דפקו בדלת, אבל שום דבר לא עזר. פתאום בא אלי זלמן קליאוט, שהיה חבר בהנהלה של הפועל, ואמר לי: 'בוא איתי, אתה נוסע עם הקבוצה הבוגרת למשחק בחיפה.' עלייה לקבוצה הבוגרת באותם ימים, עם כל הכוכבים - חודורוב, רוזנבאום מראשון, צימרמן ובוצ'קה ומי לא, נראתה כמו חלום. כנראה לא עיכלתי מה קורה לי, כי עניתי: 'מה פתאום? יש לי דרבי בקבוצת הנוער.' קליאוט הסביר לי ששחקן נוער יכול להגיע לקבוצה הבוגרת בשני מצבים: המצב הראשון הוא, שהשחקן עובר את הגיל שמאפשר לשחק בקבוצת הנוער ואם יש לו פוטנציאל לשחק בקבוצה הבוגרת - מעלים אותו. המצב השני הוא, שקורה מקרה מסוים ונוצרת לשחקן הנוער הזדמנות לעלות בהרכב של הקבוצה הבוגרת. זה מה שקרה עכשיו, כשגלזר לא הופיע. לא חשבתי יותר מדי ונסעתי למשחק בחיפה. ניצחנו 1:4 את מכבי חיפה וכנראה שהייתי טוב, כי בשבוע שלאחר מכן היה דרבי באיצטדיון באסה ושוב עליתי בהרכב. בדרבי ניצחנו 0:2 משני שערים של דני ילובסקי. מאז הפכתי לשחקן קבוע בהרכב הקבוצה הבוגרת.

שיחקתי בקבוצה במשך 13 שנה ובאותן שנים זכינו באליפות אחת ובגביע אחד. אחר כך אימנתי במשך שנתיים את קבוצת הנוער וגם איתה זכיתי באליפות וגביע. ארבע שנים אחרי שסיימתי לשחק, מוניתי כמאמן הקבוצה הבוגרת. זו היתה עונת 1968/1969 וכבר באותה עונה זכינו באליפות. הייתי המאמן הצעיר ביותר שזכה באליפות בעונתו הראשונה כמאמן. משחק האליפות היה בשעריים, ניצחנו בו משער של משה (גוגו) מורדכוביץ' וכתוצאה מכך ירדה מכבי שעריים לליגה א'. בסוף המשחק התרכזו השחקנים של שעריים באמצע המגרש ובכו. מתוך התחשבות בהם הוריתי לשחקנים לא לעשות הקפת אליפות. אימנתי את הפועל במשך שנתיים ובעונת 1975/1976 חזרתי לעונה נוספת. אחר כך הייתי מנהל מקצועי של מחלקת הנוער במשך הרבה שנים ובשנים אלו זכינו בהרבה אליפויות וגביעים.

הבקעתי בהפועל 78 שערים, רבים מהם הובקעו בבעיטות חזקות מרחוק. את אחד השערים היפים ביותר הבקעתי בבלומפילד, נגד הפועל פתח תקווה. חודורוב בעט בעיטת שוער, הכדור קפץ מטר-שניים מאחורי קו האמצע ואני בעטתי מהאוויר ישר לחיבורים של ויסוקר. עוד שער יפה הבקעתי נגד בית"ר תל אביב. בדרך כלל הם היו חוטפים מאיתנו חמישיות ושישיות, אבל במשחק הזה הם הובילו 1:2 עד הדקה האחרונה. ממש לפני הסיום קיבל חיימק'ה גלזר כדור 25 מטר מהשער. הוא עצר את הכדור, צעקתי לו 'זוז,' באתי מאחור והבקעתי גול לחיבורים."

טירונות. "שחקנים שעלו לקבוצה הבוגרת נתנו הרבה כבוד לשחקנים הוותיקים. אני הייתי שחקן טוב בקבוצת הנוער והבקעתי הרבה שערים, אבל זה לא עזר לי כשעליתי לקבוצה הבוגרת. במשחק הראשון שלי בחיפה ניגש אלי שמעון צימרמן, שהיה הקפטן, ואמר לי: 'תשמע, בחור. בסיום המשחק תוריד את החולצה שלך ואני אסחט אותה. כדאי שתהיה הרבה זיעה לסחוט, כי אחרת תחטוף ממני ואני לא יודע אם תראה את החולצה הזו עוד פעם.'"

באסה ובלומפילד. "אחרי כיבוש יפו ב-1948, כששיחקתי בנוער של קבוצת גדנ"ע, אי אפשר היה להיכנס ליפו בלי אישורים. קבוצת גדנ"ע היתה הראשונה שקיבלה אישור וזו היתה הפעם הראשונה שבה עלתה קבוצה ישראלית לשחק באיצטדיון באסה. אחר כך, כשעברתי לקבוצת הנוער של הפועל, עבר האיצטדיון לרשות מועצת פועלי תל אביב. המגרש היה מכוסה עפר וכשרצו לשתול דשא, הטילו את העבודה על קבוצת הנוער. תחת פיקוחו של בוצ'קה, שהיה אחראי על המגרש, הובלנו לאיצטדיון דשא וחומרי דישון ושתלנו את הדשא.

14 שנים אחר כך הסתיימה הבנייה של איצטדיון בלומפילד, בשטח שבו היה איצטדיון באסה. ב-12.10.1962 שימשתי כקפטן במשחק הרשמי הראשון בבלומפילד, משחק ליגה נגד שמשון. בדיוק חודשיים אחר כך נחנך בלומפילד במשחק חגיגי נגד קבוצת אנסחדה מהולנד וגם במשחק הזה שימשתי כקפטן הקבוצה."

יאזבנצ'יק וקולמאר. "המאמן הגדול ביותר בתקופה שבה שיחקתי בהפועל היה יאזבנצ'יק, מאמן יוגוסלבי שאיתו זכינו באליפות ב-1957. הוא היה מקצוען ואיש עבודה יוצא מהכלל. עוד מאמן גדול היה יונה קולמאר, שחקן גדול בהונגריה, אדם תרבותי ואישיות בלתי רגילה. עם קולמאר זכינו בגביע בשנת 1961, כשבמשחק הגמר התמודדנו מול הפועל פתח תקווה."

שמירה אישית של בובי מור. "במקביל להפועל שיחקתי גם בנבחרת. ב-1961 התארחה בארץ נבחרת איטליה במסגרת מוקדמות הגביע העולמי וניצחה אותנו 2:4. הנבחרת יצאה למשחק גומלין באיטליה, אבל לנסיעה הזו לא הצטרפתי, כי הייתי עסוק בלימודים. האיטלקים הביסו אותנו 0:6 ומשם המשיכה הנבחרת לאנגליה, למשחק נגד נבחרת אנגליה הצעירה. זה היה אחרי שניצחנו אותם בארץ בתוצאה 0:4. מיד אחרי התבוסה לאיטלקים החליט גיולה מאנדי, המאמן, שאני חייב לשחק בגומלין.

למחרת ב-6 בבוקר כבר הייתי על המטוס לאנגליה. לפני המשחק התקיים מפגש בין הנבחרות. האנגלים שמעו שחלוץ מישראל הגיע במיוחד למשחק ושאלו מי הוא השחקן המיוחד הזה. בנבנישתי, שהיה מגן בנבחרת וליצן לא קטן, סיפר להם: 'אל תשאלו איזה שחקן הוא. אין משחק שהוא לא מבקיע גול. כל נגיחה שלו מקו ה-16 היא כמו בעיטה. הוא משהו מיוחד, לא תוכלו לעצור אותו.' בקיצור, עשה ממני אלוהים. האנגלים קיבלו את זה ברצינות ושמו את בובי מור, שהיה אחר כך קפטן נבחרת אנגליה שזכתה בגביע העולמי, לשמור עלי אישית. כל המשחק הוא לא זז ממני. כנראה שזה עזר, כי הם ניצחו 1:7..."

---

מתוך הספר "אדום בנשמה"