ריפעת טורק

ריפעת טורק
ריפעת טורק
כינוי	ג'ימי
מספר בהפועל	17
תפקיד	קשר
תאריך לידה	16/09/1955
מועדוני נוער	צעירי יפו, הפועל ת"א
מועדונים כשחקן	הפועל ת"א
מועדונים כמאמן
הופעות	238 (40 שערים)
שנים	11

קשר. שיחק בהפועל בשנים 1984-1972 נולד ב-16 בספטמבר 1955.

"נולדתי ב-1955 ביפו. התנאים בשכונה שבה גדלתי היו קשים מאוד, תושבי השכונה התקיימו בקושי ובני נוער רבים התמכרו לסמים. שמונה מתוך 30 ילדים שלמדו איתי בבית הספר היסודי מתו במשך השנים ממנת יתר של סמים וכמעט כל השאר בילו תקופות ארוכות בבתי סוהר.

הייתי בן שני מתוך שמונה ילדים: בת ושבעה בנים. אבא שלי, שהיה דייג, התקשה לפרנס משפחה בת עשר נפשות ולעתים עבדתי איתו בדיג, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

אחי הבכור שיחק כדורגל בקבוצת צעירי יפו והיה שחקן מצוין, אבל בגיל צעיר שבר את הרגל, התקשה להתאושש מהפציעה והפסיק לשחק. אני נכנסתי במקומו לשחק בצעירי יפו, עד שבגיל 17 ראה אותי מישהו משחק על שפת הים והביא אותי להפועל. בהפועל קיבלו אותי שני אנשים נהדרים: שמואל סגל, המאמן הראשון שלי, ואיצ'ה איזקוב, מנהל הקבוצה. מהרגע הראשון שבו דרכתי במגרש של הפועל הם נתנו לי להרגיש בבית.

אחרי שהסתיים האימון הראשון שלי, חיבק אותי שמואל סגל ואמר לי: 'תשמע טוב, ילד. אם תהיה רציני, תדע לעבוד קשה ותקשיב למאמנים שלך, תגיע רחוק. דרך הכדורגל אתה יכול להגיע לנבחרת ישראל והרבה תמונות שלך יופיעו בעיתונים.' את כל מה שקרה לי במהלך הקריירה הוא ניבא מילה במילה אחרי האימון הראשון.

ברור לי לגמרי, שלולא התמיכה של סגל ואיצ'ה איזקוב והאהבה שלהם אלי, לא הייתי מחזיק מעמד בקבוצה. הקריירה שלי היתה רצופת מכשולים, אבל השניים האלו הכינו אותי לקראתם ותמיד ידעו לשמור עלי ולכוון אותי. לשחק ולהצליח בקבוצה בליגה הלאומית היה עבורי קשה הרבה יותר מאשר עבור שחקן יהודי, שלא נאלץ לסבול כל יום מחדש מכיוון שהוא ערבי או שחור. תמיד חשבתי שלא אכפת לי לאכזב את עצמי, אבל אסור לי לאכזב את סגל ואיזקוב ולכן עשיתי תמיד הכל כדי שהם יהיו גאים בי.

במשחק הראשון שלי בקבוצת הנוער הבקעתי שני שערים וכולם דיברו על זה ש'יש שחקן ערבי מצוין בנוער של הפועל'. הארי גיים אימן באותם ימים את הקבוצה הבוגרת ואחרי כמה חודשים הוא הזמין אותי לאימונים והתחלתי לשחק בליגה הלאומית. כבר במשחק הראשון נגד הכוח, במגרש גלי גיל, הבקעתי שער.

ב-1976 הזמין אותי דוביד, שהיה מאמן הנבחרת, לנבחרת ישראל שנסעה לאולימפיאדה במונטריאול. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוזמן שחקן ערבי לנבחרת. שיחקתי בנבחרת קרוב ל-40 משחקים.

במשך כל הקריירה שלי תמיד קיללו אותי על רקע היותי ערבי. המקללים היו אוהדים של קבוצות יריבות וגם שחקנים של אותן קבוצות. היחידים שלא קיללו אותי מעולם על רקע גזעני היו האוהדים של הפועל. הם אהבו אותי מההתחלה וההצלחה שלי נזקפת במידה רבה לזכות העידוד והתמיכה שקיבלתי מהם.

עד היום אני שמח וגאה מאוד על כך שהפועל מובילה בארץ בשילוב וקידום של שחקנים ערבים, שמגיעים לרמות הגבוהות ביותר. למרות שמספר השחקנים הערבים בקבוצות אחרות גדול יותר, הם אינם מקבלים מהאוהדים את החום והאהבה שקיבלתי אני וששחקנים כמו אחמד מוסה קיבלו אחרי.

אחד הגדולים. יעקב אקהויז: "ג'ימי טורק היה כישרון אדיר. היו לו כוח, מהירות, בעיטה בשתי הרגליים ומשחק ראש מעולה. הוא היה יכול להגיע לרמות הגבוהות ביותר, אבל פציעה השביתה אותו ואחריה לא הצליח לחזור לעצמו. הוא היה אחד השחקנים הגדולים ביותר ששיחקתי לצדם."

למה ג'ימי? "יש לי אח צעיר ממני בשם ג'מאל, שדומה לי מאוד והרבה אנשים בשכונה התבלבלו בינינו וקראו גם לי ג'מאל. ביפו גרה לידנו משפחת מקמל. שניים מבני המשפחה הזו, שהיו בערך בגילי, הצטרפו יחד איתי לקבוצת הנוער של הפועל ולפעמים קראו לי ג'מאל, כמו בשכונה. כשעברתי לקבוצה הבוגרת, עבר איתי גם אחד מהאחים מקמל. כשהארי גיים שאל אותי איך קוראים לי, אמרתי לו 'ריפעת', אבל הוא התקשה לבטא את השם הזה. במהלך אחד האימונים הראשונים הוא שמע את מקמל קורא לי 'ג'מאל', זה נשמע לו דומה ל'ג'ימי' והוא התחיל לקרוא לי 'ג'ימי'. מהר מאוד אימצו כולם את השם והוא דבק בי עד היום."

ריפעטיל. תמיד היתה לי בעיטה חזקה ואהבתי לבעוט מרחוק. רוב הגולים שלי הובקעו מבעיטות חזקות מחוץ לרחבה, מ-25, 30 ואפילו 35 מטר. באחד המשחקים במגרש ימק"א, נגד הפועל ירושלים, בעטתי בתחילת המשחק שתי בעיטות עונשין מ-35 מטר והכדורים שרקו ליד המשקוף. אחרי עוד כמה דקות נפסקה עברה לטובתנו באזור קו האמצע.

הנחתי את הכדור בתוך עיגול האמצע והחלטתי שאני בועט לשער. שבתאי לוי נכנס לרחבת ה-16 של ירושלים וסימן לי להרים לו את הכדור. קובי זיתוני, שהיה לידי, שאל אותי: 'מה אתה הולך לעשות?' כשאמרתי לו שאני בועט לשער הוא לא האמין: 'מה, אתה מטורף? מאמצע המגרש לשער? תעזוב לי את הכדור ולך לעזור לשבתאי. יש שם שני בלמים חזקים שיפריעו לו ברחבה.' 'קובי, זוז הצדה,' אמרתי לו, 'לא יעזור לך כלום, אני בועט לשער וזה גול.' הנחתי את הכדור ליד עיגול האמצע, הספקתי עוד לשמוע את דוביד צועק לי מהצד: 'ג'ימי, מה אתה עושה? לך תעזור לשבתאי!', אבל התעלמתי מהצעקות שלו.

אני זוכר גם שגנבתי שלושה-ארבעה מטרים והשופט בא והחזיר את הכדור אחורה. אמרתי לעצמי שאפילו אם הוא יחזיר את הכדור לקו ה-16 שלנו, אני בועט לשער. היתה לי הרגשה טובה. רצתי ובעטתי. הכדור עלה לגובה ונכנס ישר לחיבורים. אחר כך מדדו את מהירות הכדור לפי הצילום בטלוויזיה ואמרו שהיא היתה 130 קמ"ש. במשך כמה שניות היה שקט במגרש, אף אחד לא האמין שנכנס גול ממרחק כזה, ואז התחילו כולם לקפוץ עלי. ניצחנו 2:3 ואני הבקעתי עוד שער, שגם הוא היה בבעיטה לחיבורים, אבל זה כבר היה מקרוב, ממרחק של 20 מטר בערך..."

---

מתוך הספר "אדום בנשמה"