שלום תקווה

מתוך ויקיפועל
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלום תקווה
כינוי היהלום
מנגינת שיר שחקן הבאנו שלום עליכם
תאריך לידה 8.5.1965
מספר בהפועל 14
תפקיד קשר
מועדוני נוער מכבי נתניה
שנים 5
מועדונים מכבי נתניה, פ.צ. ברוז', סטנדרד ליאז', פ.צ. בום, נשטל ק'סאמאקס, הפועל ת"א


שלום תקווה (נולד ב-8 במאי 1965), שחקן כדורגל ישראלי בעמדת הקשר. שיחק במשך ארבע עונות וחצי בהפועל ת"א.

תיאור קריירה

תקווה התחיל את הקריירה במכבי נתניה ושיחק בה במשך ארבע עונות במשך שתי קדנציות (1985-1988 ו-1993-1994). בשנת 1988 עבר לתחנה הראשונה שלו בחו"ל, סטנדרד ליאז'. לאחר 3 עונות בקבוצה, בהן שיחק יחד עם רוני רוזנטל, המשיך בנדודיו באירופה. תקווה שיחק גם בלאנס הצרפתית, פ.צ. בום הבלגית ונשטל ק'סאמאקס השוויצרית. במהלך עונת 1995/96 חזר תקווה לארץ, והצטרף להפועל ת"א. את משחק הבכורה ערך נגד מכבי הרצליה במחזור ה-17 (3/2/1996) ואף בישל את שער הניצחון. בהמשך העונה גילה יכולת מצויינת וכבש שלושה שערים, שניים מהם במחזור ה-22 בו הביסה הפועל את בית"ר ירושלים בתוצאה 0-4. בעונה שלאחר מכן לא הרבה לשחק עקב פציעה. בעונת 1997/98 היה בורג משמעותי בקבוצה שהפסידה את האליפות בגלל משחק השרוכים, בעונה זאת כבש חמישה שערים. בעונת 1998/99 זכה תקווה עם הקבוצה בגביע המדינה וכבש שישה שערים. בעונה לאחר מכן, 1999/00, זכה עם הקבוצה בדאבל. בתום העונה פרש מכדורגל ומונה לעוזר המאמן של דרור קשטן. בתפקיד זה שימש עונה אחת ועזב עקב סכסוך עם קשטן. בעונת 2004/05 שב לקבוצה באמצע העונה כעוזר המאמן של שייע פייגנבוים. על אף התקופה הקצרה יחסית בה שיחק במועדון, זכה תקווה לאהבת הקהל ונחשב לאחד השחקנים הגדולים ששיחקו במועדון.

שלום מספר

"גדלתי בשיכון סלע בנתניה. כמו ילדים רבים אחרים, שיחקתי כדורגל בשכונה וחיכיתי לרגע שבו אהיה גדול מספיק כדי לגשת למבחנים במכבי נתניה. החלום שלי היה לקבל כרטיס ליגה. בשנת 1975, כשהייתי בן עשר, התגשם החלום והתחלתי לשחק בקבוצת הילדים. שש וחצי שנים אחר כך צירף אותי שמוליק פרלמן ז"ל לסגל של קבוצת הבוגרים ושיחקתי משחק אחד במסגרת גביע המדינה. אחר כך חזרתי לשחק בקבוצת הנוער ומדי פעם שיחקתי גם בקבוצה הבוגרת, עד שבגיל 18 כבר הייתי שחקן לכל דבר בקבוצת הבוגרים. בנתניה שיחקו באותם ימים עודד מכנס, חיים בר, בני לם, חלפון, שירזי ופיזנטי. חשתי שזהו הישג גדול עבורי להיות חלק מהקבוצה, עם כל הכוכבים האלה.

אחרי חמש שנים בנתניה עברתי לשחק בבלגיה. רוני רוזנטל התחיל לשחק שם שנתיים לפני, גם אלי אוחנה הגיע ואחריו הגעתי אני. במשך שנתיים שיחקתי בסטנדרד ליאז' עם רוזנטל, שעזר לי מאוד להיקלט בקבוצה וגם בחיים בבלגיה. התקופה שבה שיחקנו יחד היתה מדהימה. בשנה אחת הבקענו שנינו יחד קרוב ל-35 שערים, רוני בישל לי שערים ואני בישלתי לו. המעבר לאירופה היה בשבילי חלום נוסף שהתגשם. נהניתי מאוד לשחק במכבי נתניה לפני שיצאתי לאירופה ובהפועל תל אביב כשחזרתי משם, אבל התקופה שעיצבה אותי כאדם היתה התקופה שבה שיחקתי בבלגיה. אני לא מתכוון דווקא לכדורגל, כי בהפועל הגעתי לריגושים גדולים מאוד, אלא לדברים רבים בנוסף לכדורגל: למדתי שפות ורכשתי ניסיון וביטחון. זו היתה חוויה גדולה להסתגל למערכת מקצוענית, שהפערים בינה לבין הקבוצות בארץ היו ענקיים.

אחרי ארבע שנים בבלגיה וכמה חודשים בצרפת, בקבוצת לאנס, חזרתי לנתניה. נפצעתי פעמים רבות במהלך הקריירה, אבל אז הגיעה הפציעה הקשה מכולן: במשחק גביע נגד שמשון ניסיתי להרים כדור וסובבתי את הברך בצורה קשה. ניתחו אותי פעם אחר פעם. אחרי כל ניתוח עברתי תקופת החלמה והתחלתי לרוץ על חוף הים, בתקווה שהברך תחלים בהדרגה, אבל הכאבים לא חלפו. כעבור חודשיים-שלושה נכנסתי פעם נוספת לאותו תהליך עצמו. המאבק היה קשה מאוד. חזרתי מאירופה בגיל 28 ולא רציתי לסיים את הקריירה בצורה כזו.

בוקר אחד פתחתי את "ידיעות אחרונות" ומצאתי שם כתבה על סיום הקריירה שלי. כשקראתי את הכתבה הזו החלטתי לחזור לשחק ויהי מה. אחרי שלושה ניתוחים החליט פרופסור מרטנס, שניתח אותי, 'לפתוח את כל הברך ולנקות הכל'. לדבריו, זו היתה הברירה האחרונה שנשארה. הפעם נמשך השיקום שמונה חודשים ושוב התחלתי לרוץ על חוף הים, אבל הפעם כבר לא חשתי כאבים וידעתי שאני חוזר. הבטחתי לעצמי שאשחק בדיוק כמו לפני הניתוח, כי אם לא כן, מה הטעם בכל המאמץ האדיר שעשיתי?

אחרי תקופה של עבודה קשה מאוד, בשיתוף עם סטנדרד ליאז' שלקחה על עצמה את השיקום, חזרתי לשחק. היה שם מאמן שהעריך אותי מאוד והחליט לקחת סיכון ולהחתים אותי, למרות שכבר שנתיים נעדרתי מהמגרשים. מבחינתי, עצם העובדה שחזרתי לשחק אחרי הפציעה היתה אחד הניצחונות הגדולים בקריירה שלי.

שיחקתי כמה חודשים בסטנדרד, עד שיום אחד קיבלתי טלפון ממשה סיני, שהציע לי לחתום עד סוף העונה בהפועל. התלבטתי. מצד אחד, חתמתי לא מזמן בבלגיה ומצד שני, הייתי בן 30 והרגשתי שזה הזמן המתאים להיפרד מאירופה ולשוב ארצה. שוחחתי בטלפון עם חבר טוב שלי שגם שמו שלום, וסיפרתי לו על ההצעה. קיבלתי הצעות גם מכמה קבוצות אחרות בארץ, אבל שלום לא היסס לרגע ואמר לי: 'רק להפועל תל אביב. זה מועדון גדול וזה המועדון בשבילך.' הסכמתי איתו. הפועל תל אביב אמנם לא היתה בתקופה טובה, אבל ידעתי שמדובר באמת במועדון גדול, המועדון שאיצטדיון בלומפילד הוא מגרשו הביתי ואפשר לעשות בו דברים רבים.

החלטתי לקבל את ההצעה של סיני ובינואר 1996 חזרתי ארצה. כשחתמתי בהפועל, שאלו אותי מה השאיפות שלי. עניתי שאני רוצה לחתום על חוזה ארוך טווח ולזכות בתואר. במצב שהפועל היתה בו זה נשמע כמו בדיחה, אבל אחרי שלוש שנים זכינו בגביע ובשנה הרביעית זכינו בגביע פעם נוספת והפעם גם באליפות.

כשאני מסתכל על הקריירה שלי ועל כל החלומות שהגשמתי - הגעה לקבוצה הבוגרת של נתניה, לנבחרת הלאומית וגם לאירופה, אין לי סיבה שלא להיות מרוצה, למרות כל הפציעות. אחרי כל אלה, להגיע בגיל 30 להפועל תל אביב, לעבור כמה שנים יפות מאוד בקבוצה ולסיים את הקריירה עם דאבל, זו היתה התגשמות כל שאיפותי. עזבתי את המגרש בתחושה מאוד טובה."

למה עזבת את הפועל? הרבה אנשים, אמרתי לשלום, חושבים שעזבת בגלל דרור קשטן. "נכון שעיסוק בנושא הזה יכול להוסיף הרבה הנאה לספר," ענה לי שלום. "הדפים יאדימו והאותיות יקפצו ממקומן, אבל בדרך כלל אינני אוהב להיכנס לדברים מסוג זה. את מה שהיה לי להגיד אמרתי למי שצריך. חשבתי שהגיעה השעה לסיים את הפרק הזה, סיימתי אותו וזהו."

0:4 על בית"ר. "כשניצחנו את בית"ר 0:4 בעשרה שחקנים, הרגשנו התרוממות רוח גדולה. כדי להביס את בית"ר מוכנים אוהדי הפועל לשלם עוד כמה שקלים טובים תמורת המנוי. נדמה לי שאוהדי הפועל שיצאו מהמגרש רצו לחזור, כדי לראות אם זה קרה באמת."

החיבור עם הקהל. "המשחק הראשון שלי בהפועל היה בבלומפילד, נגד מכבי הרצליה, וניצחנו בו 0:1. המשחק האחרון, כעבור חמש שנים, במחזור האחרון של עונת הדאבל, היה גם הוא בבלומפילד וגם הפעם נגד הרצליה. גם במשחק הזה ניצחנו, הפעם בתוצאה 0:2. כבר במשחק הראשון הרגשתי שיש לי חיבור נהדר לאוהדים, חיבור שהלך והעמיק במשך הזמן. הרגשתי שאני מתחבר לאוהדים לא רק דרך המגרש אלא גם מחוצה לו, בכל מקום שהייתי בו.

כשאתה זוכה בדאבל, כולם שמחים ו'השטיח האדום' של האנשים יפה כל כך, אבל בעל ניסיון אומר לעצמו: 'זה יפה, זה כיף, תיהנה מזה, אבל דע לך שיום המחרת עלול להיות שונה.' הדבר שזכור לי במיוחד הוא לא הדאבל וגם לא הזכייה בגביע שנה קודם לכן, אלא דווקא השנה השנייה שלי בהפועל. בתחילת העונה נפצעתי. זו היתה תקופה קשה מאוד עבור הקבוצה, שנאבקה בתחתית הטבלה. אחרי חצי שנה שבה לא שיחקתי ולא תרמתי למועדון דבר במאבק נגד הירידה, שיחקנו נגד בני יהודה. נכנסתי למגרש רבע שעה לפני סיום המשחק וראיתי איצטדיון שלם מריע לי, כאילו אני הוא זה שהבקיע את כל השערים ואני הוא זה שהשאיר את הקבוצה בליגה. אתה רואה את הקהל עומד על הרגליים, מוחא לך כפיים וקורא בשמך. הרגע הזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר."

זו זכות גדולה לשחקן לשחק בקבוצה שיש לה קהל כזה. "יש קבוצה של אוהדים שדואגים להביא לך משהו בכל אירוע. ביום ההולדת שלך אתה פותח את הדלת והם עומדים שם כשזר פרחים בידיהם. לחתונה שלי הם הביאו עוגה ענקית. הקהל של הפועל תל אביב יודע לתת כבוד לשחקנים שלו. זו זכות גדולה לשחקן לשחק בקבוצה שיש לה קהל כזה."


מתוך הספר "אדום בנשמה"

לינקים

- מידע מהאתר של סטנדרד ליאז'