שלום תקווה

מתוך ויקיפועל
גרסה מ־01:51, 27 במרץ 2023 מאת Redbot (שיחה | תרומות) (redbot: youtube emoji 2023-03-27 01:51:14)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלום תקווה
כינוי היהלום
מנגינת שיר שחקן הבאנו שלום עליכם, אתניקס - אין כמו אמא
תאריך לידה 8.5.1965
מספר בהפועל 14
תפקיד קשר
מועדוני נוער מכבי נתניה
שנים 5
מועדונים מכבי נתניה, פ.צ. ברוז', סטנדרד ליאז', פ.צ. בום, נשטל ק'סאמאקס, הפועל ת"א
תארים אליפות - 1999/00

גביע המדינה - 1998/99, 1999/00


שלום תקווה (נולד ב-8 במאי 1965), שחקן כדורגל ישראלי בעמדת הקשר. שיחק במשך ארבע עונות וחצי בהפועל ת"א.על אף התקופה הקצרה יחסית בה שיחק במועדון, זכה תקווה לאהבת הקהל ונחשב לאחד השחקנים הגדולים ששיחקו במועדון. שלום שיחק בקבוצה בין השנים 1995-00 בהם שותף ב-88 משחקי ליגה בהם כבש 15 שערים.


תיאור קריירה

שלום תקווה, היהלום האדום, הגיע להפועל תל אביב בגיל מבוגר ואחרי קריירה ארוכה ורצופת פציעות בעיקר במכבי נתניה ובליגה הבלגית, אך במהרה נהיה מזוהה טוטאלית עם המועדון האדום, והפך לאהוב האוהדים.

תקווה, שעלה לבוגרים של מכבי נתניה בשלהי תקופת הזוהר של המועדון לא הצליח לזכות בשום תואר מקומי עם המועדון, והפעם היחידה בה התקרב לזכייה באליפות הייתה ב-1988, עד שספג פציעה קשה שהשביתה אותו עד תום העונה, כשהמרוויחה העיקרית מכך היא יריבתה של נתניה באותה עונה, והקבוצה שזכתה בסופו של דבר בתואר, הפועל תל אביב.

עונה לאחר מכן פתח תקווה בפרק האירופי של הקריירה שלו ויצא לליגה הבלגית. מכאן והלאה ידעה הקריירה שלו עליות ומורדות, כשכמעט בכל מקום אליו הוא מגיע רודפות אחריו הפציעות, שדאגו פעם אחר פעם להשבית אותו לתקופות ארוכות. באמצע עונת 1995-96 החליט תקווה להניח את מקל הנדודים ולחזור ארצה. משה סיני, מנג'ר הפועל תל אביב דאז, שהיה זקוק נואשות לשחקן יצירתי על מנת לעזור לקבוצה האפורה שלו להתרומם, פנה לפליימייקר המבוגר שהסכים להצטרף לקבוצה, וכך נחתו שלום תקווה ושפמו המפורסם בבלומפילד.

הופעת הבכורה שלו במדים האדומים הייתה במחזור ה-17 של העונה, נגד מכבי הרצליה בבלומפילד. תקווה הצטיין והפועל ניצחה 1-0. תקווה המשיך להיות אחד הבולטים בשורות האדומים גם במחזורים הבאים, אבל ההצגה הגדולה שלו הגיעה במחזור ה-22, כשבית"ר ירושלים הגיעה לבלומפילד. תקווה סחף את הפועל לנצחון 4-0 ענק בעשרה שחקנים, כשהוא כבש שני שערים, בעוד שהשער השני של תקווה היה מלאכת מחשבת, כשהוא מקשית מקצה הרחבה מעל לשוער בית"ר איציק קורנפיין. ההצגה הגדולה נתנה חותמת סופית לסיפור האהבה שנרקם בין תקווה לקהל האדום.

תקווה היה פליימייקר מהסוג הישן, כזה שלא מטילים עליו פעולות הגנתיות, אלא משאירים אותו פנוי על מנת לנהל את המשחק, דבר שידע לעשות טוב יותר מכל אחד אחר. הייתה לו ראיית משחק נדירה, הוא גרם לשחקנים ששיחקו לצידו להראות טובים בהרבה, והוא תמיד ידע לתת את המסירה החכמה שפותחת הגנות לרווחה. הוא היה מנהיג בחסד עליון, והשחקנים הצעירים ששיחקו לצידו סגדו לו. להבדיל משחקנים אחרים במעמדו שהיו נכנסים למלחמות אגו השכם והערב, תקווה, גם כאדם וגם כשחקן, היה צנוע ובעל אופי נוח, וקשה למצוא אדם בכדורגל הישראלי שהצליח להסתכסך איתו.

אוהדי הפועל שסבלו משנים ארוכות של כדורגל נוראי בשנות ה-90 התאהבו בשלום תקווה, ולאורך כל החצי השני של שנות ה-90 הוא היה כמעט ללא תחרות השחקן האהוב ביותר על הקהל, שאף המציא לו את הכינוי 'היהלום'.

הפציעות רדפו אחרי תקווה גם לבלומפילד, ואת רוב עונת 1997 בילה הקשר המחונן על שולחן הניתוחים, כשלמרבה המזל מצליחה הקבוצה גם בלעדיו לשרוד בליגה אחרי מאבק קשה. עונה לאחר מכן חזר תקווה לגדולתו והפועל חזרה למרכז הבמה. הפועל של המאמן אלי כהן הציגה קבוצה לוחמת שלראשונה מזה שנים איימה על תואר האליפות. תקווה הציג יכולת נפלאה כשהוא מנהל ביד רמה את מרכז השדה של הפועל, ומציג יכולת וירטואוזית בקבוצה שהייתה בסה"כ חסרת כשרון יוצא דופן. תואר האליפות חמק לבסוף מידי הפועל תל אביב בשל אירועי משחק השרוכים, אבל לראשונה מזה שנים רבות נראה היה כי הפועל חוזרת לצמרת הכדורגל הישראלי.

שנה לאחר מכן זכה תקווה בתואר ישראלי ראשון בקריירה הארוכה שלו, כשהפועל תל אביב גברה על בית"ר ירושלים בגמר גביע המדינה. בית"ר עלתה ליתרון ראשונה, אבל תקווה התכבד בשער השוויון ששלח את המשחק להארכה ולדו קרב פנדלים, בסיומו הניפה הפועל גביע ראשון מאז 1983.

בעונת 1999/00 עזב אלי כהן את הפועל, ובמקומו הגיע דרור קשטן, שהחליט להוריד את הקפטן תקווה לספסל ולהשתמש בו כאיש למשימות מיוחדות, זה שיעלה מהספסל בעת הצורך וישנה את המשחק. תקווה מילא את התפקיד בהצטיינות לאורך השליש הראשון של העונה, כשפעם אחר פעם כניסתו למגרש הייתה מחוללת מפנה חיובי ביכולתה של הקבוצה. אבל אז, כרגיל, הגיעו הפציעות. אחרי המחזור ה-14 סבל תקווה מדורבן ברגל, ונעדר עד המחזור ה-35. שבוע לאחר מכן, במשחק מול הפועל כפ"ס בבלומפילד, היה זה תקווה שהצליח שוב לעלות מהספסל ולהכריע את המשחק, כשכדור גאוני שמסר לפיני בלילי הפך לשער הנצחון, שאחריו לכולם היה ברור שהפועל בדרך לתואר האליפות. ואכן שבוע לאחר מכן זכתה הפועל בתואר לראשונה מאז 1988, אותה שנה בה פציעתו של תקווה הקלה עליה את מלאכת ההתמודדות מול מכבי נתניה, וכך זכה תקווה לראשונה בקריירה בתואר האליפות וסגר מעגל.

תקווה והפועל השלימו זכיה בדאבל, אחרי ניצחון נוסף בפנדלים על בית"ר ירושלים בגמר, כשהפעם תקווה בתפקיד המבשל לשער שהעלה את הפועל ל-2:1 בהארכה מרגליו של סלים טועמה. בית"ר השוותה לקראת הסיום, אך רק על מנת לראות את הפועל גוברת עליה שוב בדו קרב מהנקודה הלבנה. שלום תקווה ושמעון גרשון, שני הקפטנים של הקבוצה הניפו בצוותא את גביע המדינה, שהיה גם התואר האחרון בקריירה של תקווה, שפרש בסיום העונה והוריש את החולצה מס' 14 לאחיו אבי תקווה, שהצטרף לקבוצה עונה לאחר מכן.

תקווה שימש בשתי קדנציות כעוזר מאמן בהפועל תל אביב, ראשית בעונת 2001 תחת דרור קשטן, ושנית ב-2005 לצידו של שייע פייגנבוים.


מאת אדם אלי, האתר הרשמי

שלום מספר

"גדלתי בשיכון סלע בנתניה. כמו ילדים רבים אחרים, שיחקתי כדורגל בשכונה וחיכיתי לרגע שבו אהיה גדול מספיק כדי לגשת למבחנים במכבי נתניה. החלום שלי היה לקבל כרטיס ליגה. בשנת 1975, כשהייתי בן עשר, התגשם החלום והתחלתי לשחק בקבוצת הילדים. שש וחצי שנים אחר כך צירף אותי שמוליק פרלמן ז"ל לסגל של קבוצת הבוגרים ושיחקתי משחק אחד במסגרת גביע המדינה. אחר כך חזרתי לשחק בקבוצת הנוער ומדי פעם שיחקתי גם בקבוצה הבוגרת, עד שבגיל 18 כבר הייתי שחקן לכל דבר בקבוצת הבוגרים. בנתניה שיחקו באותם ימים עודד מכנס, חיים בר, בני לם, חלפון, שירזי ופיזנטי. חשתי שזהו הישג גדול עבורי להיות חלק מהקבוצה, עם כל הכוכבים האלה.

אחרי חמש שנים בנתניה עברתי לשחק בבלגיה. רוני רוזנטל התחיל לשחק שם שנתיים לפני, גם אלי אוחנה הגיע ואחריו הגעתי אני. במשך שנתיים שיחקתי בסטנדרד ליאז' עם רוזנטל, שעזר לי מאוד להיקלט בקבוצה וגם בחיים בבלגיה. התקופה שבה שיחקנו יחד היתה מדהימה. בשנה אחת הבקענו שנינו יחד קרוב ל-35 שערים, רוני בישל לי שערים ואני בישלתי לו. המעבר לאירופה היה בשבילי חלום נוסף שהתגשם. נהניתי מאוד לשחק במכבי נתניה לפני שיצאתי לאירופה ובהפועל תל אביב כשחזרתי משם, אבל התקופה שעיצבה אותי כאדם היתה התקופה שבה שיחקתי בבלגיה. אני לא מתכוון דווקא לכדורגל, כי בהפועל הגעתי לריגושים גדולים מאוד, אלא לדברים רבים בנוסף לכדורגל: למדתי שפות ורכשתי ניסיון וביטחון. זו היתה חוויה גדולה להסתגל למערכת מקצוענית, שהפערים בינה לבין הקבוצות בארץ היו ענקיים.

אחרי ארבע שנים בבלגיה וכמה חודשים בצרפת, בקבוצת לאנס, חזרתי לנתניה. נפצעתי פעמים רבות במהלך הקריירה, אבל אז הגיעה הפציעה הקשה מכולן: במשחק גביע נגד שמשון ניסיתי להרים כדור וסובבתי את הברך בצורה קשה. ניתחו אותי פעם אחר פעם. אחרי כל ניתוח עברתי תקופת החלמה והתחלתי לרוץ על חוף הים, בתקווה שהברך תחלים בהדרגה, אבל הכאבים לא חלפו. כעבור חודשיים-שלושה נכנסתי פעם נוספת לאותו תהליך עצמו. המאבק היה קשה מאוד. חזרתי מאירופה בגיל 28 ולא רציתי לסיים את הקריירה בצורה כזו.

בוקר אחד פתחתי את "ידיעות אחרונות" ומצאתי שם כתבה על סיום הקריירה שלי. כשקראתי את הכתבה הזו החלטתי לחזור לשחק ויהי מה. אחרי שלושה ניתוחים החליט פרופסור מרטנס, שניתח אותי, 'לפתוח את כל הברך ולנקות הכל'. לדבריו, זו היתה הברירה האחרונה שנשארה. הפעם נמשך השיקום שמונה חודשים ושוב התחלתי לרוץ על חוף הים, אבל הפעם כבר לא חשתי כאבים וידעתי שאני חוזר. הבטחתי לעצמי שאשחק בדיוק כמו לפני הניתוח, כי אם לא כן, מה הטעם בכל המאמץ האדיר שעשיתי?

אחרי תקופה של עבודה קשה מאוד, בשיתוף עם סטנדרד ליאז' שלקחה על עצמה את השיקום, חזרתי לשחק. היה שם מאמן שהעריך אותי מאוד והחליט לקחת סיכון ולהחתים אותי, למרות שכבר שנתיים נעדרתי מהמגרשים. מבחינתי, עצם העובדה שחזרתי לשחק אחרי הפציעה היתה אחד הניצחונות הגדולים בקריירה שלי.

שיחקתי כמה חודשים בסטנדרד, עד שיום אחד קיבלתי טלפון ממשה סיני, שהציע לי לחתום עד סוף העונה בהפועל. התלבטתי. מצד אחד, חתמתי לא מזמן בבלגיה ומצד שני, הייתי בן 30 והרגשתי שזה הזמן המתאים להיפרד מאירופה ולשוב ארצה. שוחחתי בטלפון עם חבר טוב שלי שגם שמו שלום, וסיפרתי לו על ההצעה. קיבלתי הצעות גם מכמה קבוצות אחרות בארץ, אבל שלום לא היסס לרגע ואמר לי: 'רק להפועל תל אביב. זה מועדון גדול וזה המועדון בשבילך.' הסכמתי איתו. הפועל תל אביב אמנם לא היתה בתקופה טובה, אבל ידעתי שמדובר באמת במועדון גדול, המועדון שאיצטדיון בלומפילד הוא מגרשו הביתי ואפשר לעשות בו דברים רבים.

החלטתי לקבל את ההצעה של סיני ובינואר 1996 חזרתי ארצה. כשחתמתי בהפועל, שאלו אותי מה השאיפות שלי. עניתי שאני רוצה לחתום על חוזה ארוך טווח ולזכות בתואר. במצב שהפועל היתה בו זה נשמע כמו בדיחה, אבל אחרי שלוש שנים זכינו בגביע ובשנה הרביעית זכינו בגביע פעם נוספת והפעם גם באליפות.

כשאני מסתכל על הקריירה שלי ועל כל החלומות שהגשמתי - הגעה לקבוצה הבוגרת של נתניה, לנבחרת הלאומית וגם לאירופה, אין לי סיבה שלא להיות מרוצה, למרות כל הפציעות. אחרי כל אלה, להגיע בגיל 30 להפועל תל אביב, לעבור כמה שנים יפות מאוד בקבוצה ולסיים את הקריירה עם דאבל, זו היתה התגשמות כל שאיפותי. עזבתי את המגרש בתחושה מאוד טובה."

למה עזבת את הפועל? הרבה אנשים, אמרתי לשלום, חושבים שעזבת בגלל דרור קשטן. "נכון שעיסוק בנושא הזה יכול להוסיף הרבה הנאה לספר," ענה לי שלום. "הדפים יאדימו והאותיות יקפצו ממקומן, אבל בדרך כלל אינני אוהב להיכנס לדברים מסוג זה. את מה שהיה לי להגיד אמרתי למי שצריך. חשבתי שהגיעה השעה לסיים את הפרק הזה, סיימתי אותו וזהו."

0:4 על בית"ר. "כשניצחנו את בית"ר 0:4 בעשרה שחקנים, הרגשנו התרוממות רוח גדולה. כדי להביס את בית"ר מוכנים אוהדי הפועל לשלם עוד כמה שקלים טובים תמורת המנוי. נדמה לי שאוהדי הפועל שיצאו מהמגרש רצו לחזור, כדי לראות אם זה קרה באמת."

החיבור עם הקהל. "המשחק הראשון שלי בהפועל היה בבלומפילד, נגד מכבי הרצליה, וניצחנו בו 0:1. המשחק האחרון, כעבור חמש שנים, במחזור האחרון של עונת הדאבל, היה גם הוא בבלומפילד וגם הפעם נגד הרצליה. גם במשחק הזה ניצחנו, הפעם בתוצאה 0:2. כבר במשחק הראשון הרגשתי שיש לי חיבור נהדר לאוהדים, חיבור שהלך והע/מיק במשך הזמן. הרגשתי שאני מתחבר לאוהדים לא רק דרך המגרש אלא גם מחוצה לו, בכל מקום שהייתי בו.

כשאתה זוכה בדאבל, כולם שמחים ו'השטיח האדום' של האנשים יפה כל כך, אבל בעל ניסיון אומר לעצמו: 'זה יפה, זה כיף, תיהנה מזה, אבל דע לך שיום המחרת עלול להיות שונה.' הדבר שזכור לי במיוחד הוא לא הדאבל וגם לא הזכייה בגביע שנה קודם לכן, אלא דווקא השנה השנייה שלי בהפועל. בתחילת העונה נפצעתי. זו היתה תקופה קשה מאוד עבור הקבוצה, שנאבקה בתחתית הטבלה. אחרי חצי שנה שבה לא שיחקתי ולא תרמתי למועדון דבר במאבק נגד הירידה, שיחקנו נגד בני יהודה. נכנסתי למגרש רבע שעה לפני סיום המשחק וראיתי איצטדיון שלם מריע לי, כאילו אני הוא זה שהבקיע את כל השערים ואני הוא זה שהשאיר את הקבוצה בליגה. אתה רואה את הקהל עומד על הרגליים, מוחא לך כפיים וקורא בשמך. הרגע הזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר."

זו זכות גדולה לשחקן לשחק בקבוצה שיש לה קהל כזה. "יש קבוצה של אוהדים שדואגים להביא לך משהו בכל אירוע. ביום ההולדת שלך אתה פותח את הדלת והם עומדים שם כשזר פרחים בידיהם. לחתונה שלי הם הביאו עוגה ענקית. הקהל של הפועל תל אביב יודע לתת כבוד לשחקנים שלו. זו זכות גדולה לשחקן לשחק בקבוצה שיש לה קהל כזה."


מתוך הספר "אדום בנשמה"

ראה גם

קישורים חיצוניים

הקודם:
הבא:


גלרית תמונות