מוריס ז'אנו

מתוך ויקיפועל
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוריס ז'אנו
מוריס ז'אנו
כינוי -
מספר בהפועל 10
תפקיד חלוץ
תאריך לידה 08/05/1958
מועדוני נוער הפועל אשקלון
מועדונים כשחקן הפועל אשקלון, הפועל באר שבע, הפועל ת"א, הפועל אשדוד
מועדונים כמאמן מכבי קרית גת, הפועל כפר שלם, עירוני אופקים, עירוני שדרות
הופעות 251 (54 שערים)
שנים 10


חלוץ. שיחק בהפועל בשנים 1991-1981. מאמן במחלקת הנוער החל מ-2012.

"גדלתי באשקלון במשפחה מרובת ילדים. שני אחי שיחקו בהפועל אשקלון ומגיל צעיר הייתי הולך לראות אותם משחקים. הצפייה במשחקים הלהיבה אותי מאוד וכך התחלתי גם אני לשחק. בגיל 16 כבר נכללתי בקבוצה הבוגרת, ששיחקה בליגה א'. עם גיוסי לצה"ל הגעתי לחיל האוויר ויום אחד ראיתי מודעה על מבחנים לאליפות חיל האוויר בכדורגל. אחרי המבחנים ניגש אלי חייל אחד ושאל אותי איפה אני משחק מחוץ לצבא. זה היה ינקה אקהויז. הוא סיפר שהוא משחק בהפועל ואמר שכדאי לי לבוא, כדי שאנשי הפועל יראו אותי.

הגעתי לאימון. אנשי הפועל היו מרוצים ממני ורצו שאצטרף לקבוצה, אבל באשקלון סירבו לשחרר אותי. החלטתי להיכנס להסגר ובינתיים נותק הקשר ביני לבין הפועל. בתום תקופת ההסגר התחלתי לשחק בהפועל באר שבע. שיחקתי שם שנה אחת ובאותה שנה הזדמן לי להבקיע גול נגד הפועל תל אביב. זו היתה עונת 1980/81, שבה זכתה הפועל באליפות. בהפסקה שמעתי פתאום את דוביד, שהיה המאמן של הפועל, צועק אלי: 'ילד, אתה נורמלי? אתה הורס לי את האליפות!' לא האמנתי שהוא פונה אלי. אפילו שחקנים ותיקים התרגשו לדבר איתו. 'מה אתה רוצה שאעשה?' שאלתי אותו. 'תשמע טוב,' אמר לי דוביד, 'קח את מספר הטלפון שלי ותיצור איתי קשר. טמון בך פוטנציאל אדיר ואתה יכול להגיע לנבחרת.' בסיום העונה התקשרתי אליו והוא הזמין אותי לאחד האימונים בבלומפילד. אחרי האימון קרא דוביד למנהל הקבוצה ואמר לו: 'סגור לי את העניינים איתו מהר ככל האפשר.' כך התחילה הקריירה שלי בהפועל.

כבר בעונה הראשונה שלי בהפועל זכינו בגביע. בדרך כלל שיחקתי כקשר מתחת לחלוצים, אבל לפעמים גם כחלוץ ואפילו כמגן. אצל דוביד הבקיעו הקשרים את רוב השערים. החלוצים הטרידו את ההגנה וכשהמגינים של הקבוצה היריבה היו עסוקים, באו הקשרים מאחור והבקיעו גולים. דוביד לא האמין בדיבורים, פוליטיקה ומילים יפות לא עשו עליו כל רושם. הדבר היחיד שעניין אותו היה 'שתשכנע אותו במגרש'. 'הבמה הטובה ביותר לשחקן היא המגרש,' נהג דוביד לומר. 'שם תראה לי מה אתה יודע ואם אתה יודע לעשות את זה טוב, אין סיבה שלא אאמין בך.'

בחודש שקדם לשני המשחקים האחרונים בעונת 1985/86 נבחרתי בעיתונים כשחקן המצטיין. במחזור הלפני אחרון, לפני המשחק בבאר שבע, יצאנו לבית מלון באשקלון ושם נודע לי שדוביד החליט לא לכלול אותי בהרכב. 'דוביד, למה אתה עושה לי את זה?' שאלתי אותו. הייתי נסער מאוד. 'אני מחליט ואני לוקח את האחריות,' השיב לי דוביד.

המשחק החל וכבר בדקות הראשונות שמענו ברדיו שמכבי חיפה הבקיעה שני שערים. המשמעות מבחינתנו היתה שאנחנו חייבים לנצח את באר שבע, כדי לשמור על סיכוי לזכות באליפות במחזור האחרון. דוביד שמע את התוצאה של חיפה, הביט בי ואמר: 'עכשיו הכל על הכתפיים שלך. אני מכיר אותך. כשמרעיבים אותך מול הקבוצה הזו אתה מתפוצץ עליהם. בוא ותראה להם מה אתה שווה.' נכנסתי, בישלתי שער לאלי כהן והבקעתי את שער הניצחון.

במשחק האחרון שיחקנו בבלומפילד נגד מכבי חיפה. לפני המשחק ישנתי במלון 'דן' וכשנסעתי למגרש, הקיפו אותי מכוניות של אוהדי חיפה, שצעקו אלי: 'לא יעזור לכם כלום.' הבטתי בהם וחשבתי על דבר אחד: איך אני גורם לאוהדים שלנו לצאת מכאן שמחים. באותו משחק חסרו לנו כמה שחקני הרכב ובמקומם עלו שחקנים צעירים, שהתרגשו מאוד. דוביד שאל אותם איך הם מרגישים והם סיפרו לו שלא ישנו כל הלילה. הוא הלך הצדה, עטף כמה טבליות סוכרזית בחתיכת נייר ואמר להם: 'קחו את הכדור הזה. תקבלו ביטחון ותרגישו טוב.' השחקנים הצעירים בלעו את טבליות הסוכרזית ואחרי רבע שעה באו לספר לו שהכדור עזר והם מרגישים חזקים מאוד. כנראה שהסוכרזית באמת עזרה, כי אחרי 86 דקות הגיע הגול המפורסם של גילי וזכינו באליפות...

שנתיים אחר כך זכינו באליפות נוספת, הפעם עם איציק שניאור. בעונה הזו לא שיחקנו כדורגל טוב כמו באליפויות הקודמות, אבל המשמעת בקבוצה היתה חזקה מאוד. כבר במהלך העונה התעוררו בעיות כספיות, ההנהלה לא שילמה לנו והחובות הצטברו. מנהלי הקבוצה לא האמינו שנצבור נקודות רבות כל כך ונזכה באליפות ולכן הבטיחו לנו מענקים גדולים שלא יכלו לעמוד בהם.

מתחילתה של עונת 1988/89 לא קיבלנו שכר והשחקנים התחילו לשבות. האימונים בוטלו. השחקנים נהגו להיפגש בבתי קפה ושם החליטו לא להתאמן ואפילו לא להופיע למשחקים. למשחק נגד צפרירים שלחו את קבוצת הנוער. ההשפלה הגיעה לשיאה כשהיינו אמורים להתמודד בחיפה נגד מכבי חיפה. במשך השבוע החליטו השחקנים לא להופיע, אבל אני החלטתי להפר את ההסכם והגעתי לחיפה עם עוד שישה שחקנים. 'די, נמאס לי,' אמרתי לעצמי, 'יש לי מחויבות למועדון הזה.' האמנתי שנעבור את התקופה הקשה ובסופו של דבר נקבל את השכר המגיע לנו. עלינו למגרש עם שבעה שחקנים והשופט שרק לסיום המשחק. רשמו לנו הפסד טכני והרגשתי היתה נוראה. כשעזבנו את האיצטדיון, ניגש אלי זוהיר בהלול ושאל אותי: 'אתה לא חושב שאתה בוגד בחבריך?' 'זוהיר,' אמרתי לו, 'יש לי מחויבות למועדון. אמנם אין לקבוצה כסף ולא משלמים לי, אבל זו לא סיבה לבגוד במועדון. הפועל תל אביב בנתה אותי. היום אין להם כסף, אבל מחר אולי יהיה.'

למחרת הגענו לאימון ואף אחד לא רצה לדבר איתי. 'ריבונו של עולם,' חשבתי, 'אני משרת את המועדון. עשיתי את הדבר הנכון, כדי שלא נקבל עונש כבד יותר מזה שקיבלנו.' 'עוד תראו שנהגתי נכון,' אמרתי לכמה שחקנים. היום אני רואה עד כמה צדקתי. אילו לא היינו מופיעים כלל למשחק, היתה הקבוצה צפויה לפגיעה קשה הרבה יותר ואולי אפילו לפירוק. המשחק שהוריד אותנו לליגה הארצית היה נגד בני יהודה. ההרגשה היתה איומה. חלק מהשחקנים עזבו את הקבוצה ומהוותיקים נשארו רק אלי כהן, ינקה אקהויז ואני. אינני רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות לולא נשארנו.

בליגה הארצית עברנו שנה לא קלה. כמה משחקים לפני סיום העונה היה לנו משחק קובע ביבנה. אחד משחקני יבנה נכנס ברגלי בכוונה וגרם לי לחתך עמוק. כשדוביד ראה את הפציעה, הוא הורה לי ללכת לבית חולים. לא הסכמתי ושכנעתי את ד"ר ג'ורג' קנדה שיתפור לי את הרגל במגרש. נתנו לי זריקת הרדמה על המקום וד"ר קנדה עשה לי 15 תפרים. שמתי שני ספוגים ושני מגני עצם וחזרתי לשחק.

במשחק האחרון נגד רמת עמידר ידענו שאנחנו חייבים להבקיע יותר גולים ממספר הגולים שתבקיע מכבי יבנה. לפני המשחק ישב דוביד עם ינקה ואיתי וסיפר לנו שהוא מתכוון להציף את המגרש במים. זה היה יום חם ודוביד ידע ששחקני עמידר יבואו בנעליים רגילות ויחליקו על המגרש. כך נוכל אנחנו, שנשחק בנעלי 'סטופקס', להביס אותם.

עלינו על המגרש בטירוף. ידענו שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשוב לליגה הלאומית. בתחילת המשחק קיבל פיטוסי מרמת עמידר את הכדור. אלי כהן, במקום לנסות להגיע לכדור, נכנס ברגלו לגוף של פיטוסי ואמר לו: 'אם אתה רוצה להמשיך לשחק כדורגל, תברח מהמגרש.' בדקה ה-16 הבקעתי את הגול הראשון בנגיחה ובהמשך המשחק הבקעתי שני גולים נוספים. אני זוכר איך כל הצעירים - אבוקסיס, פליקס חלפון, מוסטרל והרשליקוביץ, באו לחבק אותי ואני אמרתי להם: 'חזרו להגנה ותשמרו על השער, כדי שלא נספוג גול. אנחנו כבר נבקיע כמה שצריך.' המשחק נמשך ובכל פעם שהבקענו גול, הובקע גול גם ביבנה. מהיציע שמענו את השידור ברדיו נודד ממגרש למגרש - מבלומפילד ליבנה, מיבנה לבלומפילד וחוזר חלילה, אבל הסוף היה טוב. הפועל שבה למקומה הטבעי – הליגה הלאומית.

המשכתי לשחק שנה נוספת ובסיומה אמרו לי שרוצים לגדל דור צעיר והגיע זמני לעזוב. כך הסתיימה התקופה הנהדרת שהיתה לי בהפועל."


מתוך הספר "אדום בנשמה"

ראו גם

קישורים חיצוניים

דפי שחקן

כתבות וראיונות