אמציה לבקוביץ

מתוך ויקיפועל
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמציה לבקוביץ
אמציה לבקוביץ
אמציה לבקוביץ
תאריך לידה 27.12.1937
מספר בהפועל 5
תפקיד בלם
מועדוני נוער גדנ"ע יהודה, הפועל ת"א
מועדונים כשחקן הפועל ת"א
מועדונים כמאמן הפועל ב"ש, מכבי חיפה, בני יהודה הפועל פ"ת, בית"ר י-ם, בית"ר ת"א
שנים 14
הופעות 278 (5 שערים)
תארים אליפות המדינה- 1956/57, 1965/66
גביע המדינה בכדורגל- 1959/60
גביע אסיה- 1966/67
הופעות בנבחרת 42 (שער 1)


בלם, שיחק בהפועל בין השנים 1968-1954. נולד ב-27 בדצמבר 1937.

תיאור קריירה

קריירת משחק

אמציה לבקוביץ' היה למשך שנים ארוכות בשנות ה-50 וה-60 התחנה האחרונה בהגנת הפועל תל אביב. לבקוביץ' נחשב עד ימינו אנו לאחד מגדולי הבלמים שצמחו בהפועל תל אביב בפרט, ובכדורגל הישראלי בכלל.

לבקוביץ' החל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער גדנ"ע יהודה, עד שעבר לקבוצת הנוער של הפועל ת"א, שבקבוצה הבוגרת שלה השתלב ב-1955. בתחילת דרכו נאלץ לבקוביץ' להיאבק על הדקות, והיה המחליף של הבלם הקבוע ישראל וייס, ולעתים אף שיחק כמגן. יכולותיו של לבקוביץ' לא נעלמו לאורך זמן מעיני מאמני הפועל, והוא הפך לשחקן הרכב משמעותי בקבוצה.

לבקוביץ' התאפיין במהירות מחשבה ובקבלת החלטות טובה, וכן במשחק הראש המצוין שלו, עליו היה עובד באופן קבוע באימונים. הוא היה שחקן מסור מאוד, עם כושר גופני מצוין ובעל אופי נעים ונוח, שהפך אותו לאחד השחקנים הפופולאריים בקבוצה.

לבקוביץ' היה שותף לאליפות של 1957, האליפות הראשונה מאז קום המדינה, כשהיה חלק מקו אחורי שכלל בין היתר את זאב סגל, בן ציון צינוביץ' ומשה פיימן. באותה שנה זכה גם לערוך את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת ישראל, כששותף כמחליף בהפסד לנבחרת צרפת. ללבקוביץ' הייתה קריירה מפוארת במדי הנבחרת, אותם לבש ארבעים ואחת פעמים, בהן אף זכה לכבוש שער אחד במשחק מול נבחרת אתיופיה.

לבקוביץ' היה אחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל הישראלי בשנות השישים. העיתון מעריב בחר בו למצטיין העונה בסיום עונת 1961, הוא כיכב במדי הנבחרת, והיה שותף לשלושה תארים עם קבוצתו. הראשון היה גביע המדינה, בו זכתה הקבוצה ב-1960, אחרי נצחון 2-1 בגמר על הפועל פ"ת. לבקוביץ' נאלץ להתמודד בתחילת המשחק מול גל התקפות פתח תקוואיות, אך לאט לאט נכנס למשחק וסיים אותו כאחד המצטיינים. ב-1966 זכה לבקוביץ' בתואר אליפות שני עם הפועל תל אביב, תשע שנים אחרי התואר הקודם, כשהיא מקדימה במרוץ אל התואר את יריבתה העירונית. ב-1967 השתתפו לבקוביץ' והפועל בגביע אסיה לאלופות, ולבקוביץ' אסף עוד תואר אחד לארון הגביעים שלו לפני שפרש מכדורגל, כשהפועל גברה בגמר הטורניר על סלנגור ממלזיה. בסיום העונה פרש לבקוביץ' מכדורגל, כשלזכותו רשומות 278 הופעות במדי הפועל ת"א, וכמו כן שתי אליפויות, גביע מדינה אחד וגביע אסיה לאלופות.

קריירת אימון

אחרי פרישתו פנה לבקוביץ' לאימון, ועשה קריירה מרשימה ביותר, שכללה זכיה בשתי אליפויות ההיסטוריות של הפועל ב"ש, אליפות עם מכבי חיפה וגביע עם הפועל ירושלים. כמו כן שימש לבקוביץ' כעוזרו של עמנואל שפר במונדיאל 1970.


מאת אדם אלי, האתר הרשמי

לבקוביץ יחד עם נבחרת הנשים של צה"ל בכדורגל

אמציה מספר

"נולדתי בדצמבר 1937 בבית החולים 'הדסה' בתל אביב. גרנו ברחוב חשמונאים פינת רחוב ביל"ו ואחר כך עברנו לגור ברחוב לבנדה, באזור התחנה המרכזית הישנה, לא רחוק מהמגרש של קבוצת גדנ"ע. אבי, זיכרונו לברכה, היה אדם מסורתי ולכן שלחו אותי ללמוד בבית ספר לבנים של 'המזרחי' ואחר כך בתיכון 'ביל"ו', שהיה תיכון דתי.

התחלתי לשחק כדורגל ומהר מאוד הגעתי לשוני מושקוביץ, המאמן של קבוצת גדנ"ע, שהכניס אותי לקבוצה. יחד איתי שיחקו החלוץ מיכאלוב והקשרים פטקה יהודיוף וחיים חוג'יבקוב. הצדדים החזקים שלי היו משחק הראש, המהירות ותפיסת המשחק. בשנת 1954, כשהייתי בן 17, עברנו ארבעתנו להפועל. כשהגעתי להפועל שיחקו בקבוצה, בין השאר, דוביד שוייצר, מגן ימני, אשר בלוט, שכונה "המהנדס" והיה קשר ימני, רחביה רוזנבוים, קשר שמאלי וחלוץ, ישראל (פישטה) וייס, ששיחק כבלם, חיים גלזר וכמובן - חודורוב. אני הייתי המחליף של וייס בתפקיד הבלם ולפעמים שיחקתי כמגן ימני. גם בנבחרת התחלפתי עם מתניה ממכבי בתפקידים האלה.

שנתיים אחר כך, ב-1956, כבר הצטרפתי לנבחרת ישראל, שבה שיחקתי 50 משחקים.

שיחקתי בהפועל עד 1968, עברתי קורס מאמנים ומוניתי להיות עוזר המאמן של עמנואל שפר בנבחרת שהשתתפה במשחקי גביע העולם במכסיקו. זו היתה תחילתה של קריירת האימון שלי. במשך שנתיים אימנתי את הפועל ירושלים ובמהלכן הגענו פעמיים לגמר גביע המדינה. פעם אחת הפסדנו להפועל ובפעם השנייה ניצחנו את הכוח. זו היתה הפעם הראשונה שבה הגיע הגביע לירושלים. אחר כך אימנתי בבאר שבע, בהפועל פתח תקווה ובמכבי חיפה. זכיתי פעמיים באליפות עם באר שבע ופעם אחת עם חיפה."


הקיצוני הגדול ביותר באירופה. "בין המאמנים שלי בנבחרת היה גיולה מאנדי, שבמהלך הקריירה שלו היה גם עוזר המאמן של 'נבחרת הפלא' ההונגרית. הוא היה מאמן גדול וגם פסיכולוג. כשהיינו יוצאים ממחנה האימון בהרצליה למשחק של הנבחרת, היה מניח לפעמים את ידו על כתפי, בלי לומר מילה. מאנדי ידע שאני אוהב לשחק כבלם וזו היתה הדרך שלו לרכך אותי, לפני שהודיע לי שאני עומד לשחק כמגן במשחק הקרוב. כשרצה לשכנע אותי, היה אומר: 'שמע, בנבחרת ההיא משחק הקיצוני הגדול ביותר באירופה ורק אתה יכול לשמור עליו.'"


מרילין מונרו מובילה את נבחרת הפועל באבוט פילד, ניו יורק, 1957. ראשון בין השחקנים - אמציה לבקוביץ

מרילין מונרו בועטת. "בשנת 1957 נסעה נבחרת הפועל לסיבוב משחקים בארצות הברית. את המסע ארגן השופט העליון לייבוביץ. ארגנו לנו תהלוכות מרשימות, ביקרנו בבית הלבן ונפגשנו עם סגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון. בתהלוכה בניו יורק ליוותה אותנו מרילין מונרו, שהיתה נשואה אז למחזאי היהודי הנודע ארתור מילר. כל שחקן ישב במכונית חדישה ונוצצת וכך נסענו ברחובות ניו יורק. מרילין מונרו בעטה גם את בעיטת הפתיחה במשחק."

סטאלין מנחש את התוצאה. "כשהייתי בן 17 צורפתי לנבחרת וזמן קצר אחר כך נסענו למוסקבה. עדיין לא נכללתי בהרכב, אבל זו היתה הנסיעה המרגשת ביותר בחיי - ביקור ראשון של נבחרת ישראל בברית המועצות. זה היה אחרי מותו של סטאלין ועד אז השתדלו היהודים ברוסיה לא להזדהות כיהודים. טסנו לצ'כיה, מצ'כיה לוילנה ומשם למוסקבה. בכל מקום שבו שמעו שנבחרת ישראל עוברת, נוצר מעגל של יהודים סביב השחקנים. רבים מהם ניגשו אלינו וליטפו את סמל הנבחרת על חליפות הייצוג. כשניגנו את 'התקווה' לפני המשחק בכיתי כמו ילד.

אחרי המשחק ביקרנו במאוזוליאום במוסקבה. סטאלין ולנין שכבו שם זה ליד זה. סטאלין שכב כשידו האחת קמוצה והשנייה פרוסה, עם חמש האצבעות מושטות לפנים. 'אתה רואה,' אמר לי שייע גלזר, 'אפילו סטאלין אמר שיהיה חמש.'" (הרוסים ניצחו אותנו בתוצאה 0:5).


מתוך הספר "אדום בנשמה"

קישורים חיצוניים


גלרית תמונות