יעקב חודורוב

מתוך ויקיפועל
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב חודורוב
יעקב חודורוב
כינוי
מספר בהפועל 1
תפקיד שוער
תאריך לידה 16.6.1927
מועדוני נוער הפועל ת"א
מועדונים כשחקן מכבי ראשון לציון, הפועל ת"א, הפועל ר"ג, שמשון ת"א
מועדונים כמאמן הפועל חולון
הופעות 171
שנים 16
תארים אליפות 57', גביע המדינה 61'


יעקב חודורוב,(16 ביוני 1927 - 31 בדצמבר 2006), שוער הפועל ת"א בין השנים 1947-1962, עימה זכה באליפות בשנת 1957 וגביע המדינה בשנת 1961. לדעת רבים גדול שוערי ישראל בכל הזמנים. חתן פרס ישראל לשנת 2006. על שמו קרוי מתחם האימונים של הפועל תל אביב.


תיאור קריירה

קריירת משחק

יעקב חודורוב, מי שנחשב לגדול שוערי מדינת ישראל בכל הזמנים, הגן על שערה של הפועל תל אביב בין השנים 1947 ל-1962, והפך לסמל של המועדון.

חודורוב נולד נכה, כששתי רגליו היו מקופלות פנימה. רופאיו טענו שסיכוייו להישאר בחיים קלושים ואם יחיה, יישאר נכה לכל חייו. למרות אמירות הרופאים החל יעקב ללכת בגיל 9, אך היה נער חלש ונפצע פעמים רבות בילדותו, לרבות פציה של כשנה במהלכה לא יכל לצאת ממיטתו בעקבות כוויות שספג מערימת גחלים. אביו, שביקש לחזק את שרירי רגליו, רכש עבורו כדור, ועד מהרה החל חודורוב לשחק כדורגל. את הקריירה הוא החל בקבוצת הנוער של מכבי ראשל"צ כחלוץ, אך במהלך משחק ידידות נפצע שוער הקבוצה וחודורוב בן ה-13 התייצב בשער, רגע שלימים שינה את פני הכדורגל הישראלי. ממכבי ראשל"צ עבר חודורוב ליריבתה העירונית הפועל. ב-1946 פרץ חודורוב בן ה-16 לתודעת ציבור חובבי הכדורגל בישראל כשבחצי גמר גביע המדינה הדיחה קבוצתו את הפועל תל אביב הפייבוריטית, חודורוב הצטיין בין הקורות. בשני משחקי גמר עצמו הפסידה ראשל"צ 3:1, 3-0 למכבי תל אביב, אך חודורוב שוב הצטיין בין הקורות וביחד עם הניצחון המדהים על הפועל, תשומת הלב אליו סללה את דרכו של חודורוב להפועל תל אביב, ועונה לאחר מכן הוא כבר לבש את המדים האדומים. בראשית דרכו שימש כמחליפו של שוער הקבוצה מאיר מליקה, וכשזה פרש השתלט חודורוב על אפודת השוער ולא הרפה ממנה עד שעזב את הקבוצה ב-1963.

חודורוב לא היה גבוה במיוחד, אך היה לו ניתור מצוין, והוא שלט בכדורי הגובה ללא עוררין. הרחבה הייתה בשליטתו הבלעדית. הוא היה נועז בזינוקיו, גמיש, קרא נכון את המשחק וידע למקם את עצמו בצורה מתאימה, היה מסור בצורה בלתי רגילה ולא פעם הוא משחק עם פציעות קשות.

חודורוב זכה עם הקבוצה באליפות מדינה אחת, ב-1957, אליה נוספה זכייה בגביע המדינה בכדורגל ב-1960, כשחודורוב מצטיין בגמר הגשום מול הפועל פ"ת, ומוגדר בעיתון חדשות הספורט כאחד מאדריכלי הנצחון. ב-1951 היה שותף לנסיעתה של הקבוצה למסע משחקים באנגליה, שם שיחקה הקבוצה בין היתר מול מנצ'סטר יונייטד, לידס יונייטד וארסנל. אותה ארסנל הציעה בהמשך לרכוש את חודורוב לאור הצטיינותו בסכום אסטרונומי של 50 ליש"ט לשבוע, אך חודורוב העדיף להישאר בישראל ובהפועל תל אביב. עוד שתי קבוצות גדולות התעניינו שירותיו במהלך הקריירה, פנרבחצ'ה הטורקית ודנדי יונייטד הסקוטית ב-1951 תמורת 12,000 ליש"ט לאחר שגם מולה הצטיין במשחק ידידות בישראל. ב-1957 קיבל שוב הצעה מפתה מסלטיק, לעבור מיידית לשורותיה, שוב תמורת סכום אסטרונומי של 12,000 ליש"ט, לאחר שבמשחק מולה במסגרת מסע משחקים נוספים לאיים הבריטיים שוב הצטיין למרות הפסד הפועל 2:5.לכל ההצעות סירב, למרות שמעולם לא התפרנס מהכדורגל בהפועל. מאוחר יותר טען כי "לא העליתי על דעתי לתת את שירותיי לזרים. שיחקתי בשביל הסמל ובשביל הגאווה הלאומית, לא בשביל כסף".

בשנת 1957 הצליח חודורוב לראשונה לתרגם את יכולתו המצויינת לזכייה באליפות, ראשונה של הפועל לאחר 13 שנה. בשנת 1958 הפך חודורוב לגיבור התקשורת הוולשית, לאחר שהפגין תצוגות שיא בשני המשחקים מול נבחרת ווילס, אך לא הצליח למנוע את הפסדי ישראל בתוצאה הזהה, 2-0. במשחק בקארדיף, נפצע בהתנגשות ראשים עם כוכב ווילס, ג'ון צ'ארלס. ונזקק לטיפול, כשהוא חוזר למשחק עם אף שבור. בסיומו של המשחק הובהל לבית החולים, שם נותח. בסיום אותה שנה, בחגיגות העשור הראשון למדינת ישראל, זכה חודורוב לתואר "ספורטאי העשור" יחד עם שייע גלזר.

ב-1962 עזב חודורוב את הפועל תל אביב לאחר 16 שנים ארוכות של שירות נאמן. בעקבות בקשתו שיחררה אותו הקבוצה וחודורוב יצא לשווייץ עם משפחתו על מנת להשתלם כמדריך כמאמן ובחינוך גופני. לטענתו ניהל מו"מ עם מספר קבוצות בכירות, ואף היה קרוב לחתימה בקבוצת גרנכן עד שמאמנה התוניסאי גילה שהשוער אותו בכוונת הקבוצה להחתים הוא ישראלי. אך למרות זאת לאחר חודש חזר לארץ, לדבריו מאחר והרופאים המליצו לאשתו לעבור לאקלים "עם שמש". לאחר תקופה קצרה עבר לשחק בשורות הפועל ר"ג מהליגה השנייה. חודורוב עלה ליגה ביחד עם ר"ג וזכה להישג חסר תקדים כאשר בשנתה הראשונה בליגה לקחה את תואר האליפות, אליפות שנייה לחודורוב בקריירה, ומרשימה במיוחד בעולה החדשה לליגה. לאחר מכן עבר לשחק בשמשון תל אביב ובסיום עונת 1966-68 פרש מכדורגל.

קריקטורה של חודורוב מתוך עיתון סובייטי

נבחרת ישראל

ב-1949 ערך חודורוב את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת ישראל, שם הפך למיתוס של ממש בכדורגל הישראלי. 37 הופעות רשם חודורוב במדים הלאומיים (רק 31 מהן מוכרות כרשמיות על ידי ההתאחדות לכדורגל), רובן מוגדרות בין היסטוריות להירואיות. ב-1949 ספג שישייה במשחק הנבחרת מול יוגוסלביה הגדולה, אך נבחר למצטיין במשחק לאחר שמנע עוד שערים רבים. חודורוב עמד בשער נבחרת ישראל במשחק המפורסם מול בריה"מ בר"ג, במסגרת המשחקים הקדם אולימפיים, הוא נפצע בדקה השלישית של המשחק, פונה לטיפול וכששב לשחק כעבור 23 דקות עם אצבע שבורה, פרץ הקהל בתשואות.

באפריל 1960 היה חודורוב שותף לניצחונה הגדול של ישראל במסגרת מוקדמות המשחקים האולימפיים בבלגראד מול נבחרת יוגוסלביה. כבר בדקה השנייה הובילה ישראל משערו של רפי לוי. יוגוסלביה תקפה, אך חודורוב בהצלות אדירות מנע מהיוגוסלבים להשיג שער שוויון עד הדקה ה-32. במחצית השנייה בעט חודורוב כדור שוער ארוך, שחלף על פני כל ההגנה היוגוסלבית והגיע עד לרפי לוי, שהעלה את ישראל ל-2:1. עד לסיום המשחק, הדף חודורוב עשרות כדורים ושמר על הניצחון.

במאי 1964, בעודו בן 36 שנים, 11 חודשים ויום אחד ערך חודורוב את הופעתו האחרונה בנבחרת ישראל במשחק ידידות של הנבחרת הישראלית הבוגרת נגד הנבחרת האנגלית עד גיל 23. חודורוב שיחק מחצית אחת, שזכתה אותו בתואר השחקן המבוגר ביותר ששיחק בנבחרת ישראל. עד היום לא הצליח אף אחד לשבור את שיאו של חודורוב.

קריירת אימון

לאחר הפרישה אימן במשך שנה אחת בלבד את הפועל חולון והעלה אותה לליגה הלאומית. לאחר מכן החליט לפרוש והחל לעבוד כמדריך טיולים והסביר זאת בכך שבעבודה זו ראה יותר סיפוק.

מתחם האימונים של הקבוצה כיום נקרא על שמו.


נכתב ע"י אדם אלי, מתוך האתר הרשמי

חודורוב מספר

"כשנולדתי, היה לי פגם ברגליים ועד גיל תשע לא יכולתי ללכת, אבל הורי לא ויתרו. הייתי בשבילם קרן אור יחידה בחיים מאוד קשים והם עשו הכל כדי שאגדל ככל הילדים. בין השאר נהגו לקחת אותי לעתים קרובות לשפת הים ושם היו נותנים לי כדור, שימשוך אותי ויגרה אותי להיות בתנועה. זה באמת פעל ולאט לאט הצלחתי להתגבר על הנכות.

בגיל 17 סיימתי את בית הספר התיכון. באותם ימים חויב כל בוגר תיכון ללכת לשנת שירות ואני התגייסתי לשורות הנוטרים, שפעלו במסגרת משטרת היישובים העבריים. מפקדי הגדודים היו בריטים, אבל כל שאר המפקדים והלוחמים היו יהודים. משטרת היישובים עסקה בשמירה על היישובים העבריים ועל מתקנים שונים ושימשה מסווה לפעולות ההגנה. במסגרת תפקידי עסקתי בהעברת נשק ותחמושת, באימונים ובפעילויות אחרות של ההגנה. באותו זמן נפצע השוער האנגלי בקבוצת הכדורגל של נוטרי ראשון לציון ומכיוון שהייתי שוער טוב, ביקשו ממני להחליף אותו. מפקד משטרת היישובים בראשון לציון, קצין אנגלי בשם טיילור, אמר: 'לא אכפת לי שחודורוב יתעסק עם נשק בלתי חוקי, העיקר שתביאו לי את גביע הנוטרות.' שיחקנו כמה משחקים במסגרת טורניר הגביע, עד שהגענו לגמר נגד קבוצת הנוטרים של העמק. משחק הגמר התקיים בהר הצופים בירושלים ואנחנו זכינו בגביע. טיילור היה מאושר. הוא הזמין אותי לשיחה ואמר לי: 'אני אמנם אידיוט, אבל לא עד כדי כך. אתה חושב שאני לא יודע שאתה מתעסק ב-bloody הגנה שלך עם נשק? לא אכפת לי שתתעסק עם רובים, אווירונים, אוניות, עם הכל. העיקר שהבאתם לי את הגביע. הוא שווה לי את כל האקדחים והתותחים שאתם מביאים.' זו היתה התחלת הקריירה שלי כשוער כדורגל.

שיחקתי במשך כשנה במכבי ראשון לציון. זו היתה הקבוצה הראשונה ששיחקתי בה עם מדי שוער ונעלי כדורגל. אחרי שהייתי שם כמה חודשים, החליטו לבנות טריבונה באיצטדיון. המצב הכלכלי של הורי היה קשה מאוד וביקשתי שאבא שלי, שהיה קבלן מחוסר עבודה, יבנה את הטריבונה. אמרו לי 'יהיה בסדר' ונתנו את העבודה לקרוב משפחה של אחד ממנהלי הקבוצה. התרגזתי ועברתי להפועל ראשון לציון. אחד המשחקים הראשונים שלי איתם היה במסגרת הגביע, נגד הפועל תל אביב. ניצחנו 0:1 ובהפועל החליטו שהם חייבים להעביר אותי לקבוצה שלהם. בראשון התנגדו, אבל ללא הועיל. מזכיר הפועל בארץ אמר שאותו מעניינת קודם כל הפועל תל אביב ובשנת 1947, כשהייתי בן 20, עברתי להפועל.

שחקנים בולטים בקבוצה היו הקיצונים דוקטור ומייטנר, החלוץ המרכזי פולי פריד, הקשר אייזק צ'צ'יק ושחקני ההגנה מלמד ובוצ'קה. משה מלמד היה שחקן יוצא מהכלל - חזק מאוד, לוחם ומלא התלהבות ונחישות. את אייזק צ'צ'יק כינו 'מיניון', כשמו של אחד השחקנים הגדולים בנבחרת אנגליה של הימים ההם. דוקטור ומיייטנר היו מעל ומעבר. אלה היו שחקנים שלא נראו כמותם בארץ - מהירים, טכניים ובעלי בעיטה חזקה. הם לבדם יכלו להכריע משחק. שניהם עלו לארץ מוינה והביאו איתם את סגנון המשחק האירופי, שהיה יפה יותר לעין, טכני ומתוכנן יותר. הם באו לא רק לנצח, אלא גם להנעים לקהל את המשחק, וזאת בתקופה שבה התאפיין הכדורגל בארץ במשחק של 'עליהום' - יותר לחימה מאשר טכניקה ויופי. בליגה הראשונה, ליגה א', היו קבוצות עבריות וגם קבוצות אנגליות מצוינות, כמו הסוללה ה-17 מחיפה והפרשים מרחובות. היתה אז בארץ גם קבוצה של שבויים איטלקים, שנפלו בשבי במלחמת העולם השנייה. הם לא שיחקו בליגה, אבל נהגו לקיים משחקים 'ידידותיים' במגרש במחנה שבויים בנתניה. המגרש היה מוקף זחל"מים בריטיים, כדי לשמור שהשבויים לא יברחו. המשחקים שלנו מולם היו ברמה גבוהה מאוד ומשכו קהל רב יותר מאשר במשחקי הליגה. כבר אז ליוו אותנו למשחקים אוהדים רבים. לכל משחק חוץ היו נוסעות 15 משאיות פתוחות עם האוהדים בארגז מאחור.

יעקב חודורוב

בשנת 1951 נסענו לשחק באנגליה. זו היתה הפעם הראשונה שבה פגשה קבוצה ישראלית קבוצות מהליגה האנגלית. הם היו ברמה אחרת לגמרי והפסדנו בכל המשחקים: 6:1 לארסנל, 6:0 למנצ'סטר יונייטד ו-2:0 ללידס. למרות שספגתי הרבה גולים, נהניתי מאוד לשחק נגדם. הייתי השחקן הפעיל ביותר במגרש. למדנו הרבה במשחקים האלה והרגשנו שעצם המשחק מול קבוצות ברמה כזו הוא כבוד גדול עבורנו.

נהגתי לשחק על כל הרחבה. לא פחדתי לספוג גולים, כי ידעתי מה החלוץ של היריב עומד לעשות וידעתי גם לכוון את עצמי ומתי לצאת לקראת הכדור. המאמן שלנו באותה תקופה היה מוסטה פוליאקוב, הראשון שהכניס את שיטת ה-WM (שיטת משחק שבה שחקני ההתקפה מסודרים בצורת W ושחקני ההגנה בצורת M). מוסטה הדריך אותי לשחק מחוץ לשער. הוא היה אישיות, מאמן יוצא מהכלל, שידע איך לגשת לשחקנים ומתי להיות קשוח. אחיו, שלמה פוליאקוב, אימן את קבוצת הנוער.

אחד המשחקים הטובים שלי היה גמר הגביע נגד הפועל פתח תקווה. הם היו פייבוריטים, זכו באליפות המדינה חמש פעמים ברציפות ולא ראינו סיכוי לעבור אותם. אחרי שספגנו את הגול הראשון, ידעתי שאם אני לא מעודד את החבר'ה הולך להיות כאן חורבן. תפסתי יום יוצא מהכלל וניצחנו 1:2.

שיחקתי בהפועל קרוב ל-17 שנים, עד 1963."

חודורוב ויאשין. ב-1956 הוגרלה ישראל לשחק בטורניר הקדם-אולימפי נגד ברית המועצות. במשחק הראשון, במוסקבה, ניצחו הסובייטים 0:5, ולמרות זאת נכתב בעיתונים שחודורוב, ביכולתו המזהירה, מנע תבוסה גדולה יותר. משחק הגומלין התקיים ברמת גן. על המשחק ועל מעלליו של חודורוב נכתב בחוברת מיוחדת, שהופיעה 12 שנים מאוחר יותר בהוצאת ההתאחדות לכדורגל:

"כשלושה שבועות חלפו ונבחרת ברית המועצות הגיעה למשחק הגומלין בישראל. הביקוש לכרטיסים היה הגדול ביותר מאז החלו בועטים בכדור בחבל ארץ זה ו'רק' 70 אלף מאושרים הצליחו להידחק בשיפולי האיצטדיון הרמת גני. קהל שיא זה חזה בהישג מרשים של הנבחרת הישראלית שנוצחה בהפרש זעיר (2:1) על ידי אותה נבחרת סובייטית מהוללת...

גם אצטדיון רמת גן לבש חג לכבוד המאורע. כרזה ברוסית קידמה את פני הכדורגלנים הסובייטים ו-11 שרי ממשלה הגיעו לאיצטדיון שעה ארוכה לפני שריקת הפתיחה.

במוסקבה ספגנו מהלומה בדמות שער ראשון כבר בדקה השנייה. ברמת גן היה הזעזוע גדול יותר: בדקה השלישית נפגע השוער חודורוב בצורה קשה ונאלץ לנטוש את המגרש. שקט השתרר באיצטדיון. דוד קרמר, המגן הימני, לבש את אפודת השוער ונכנס אל בין הקורות. אז כבר לא קיווה איש למשהו מיוחד. אולם דווקא פציעה זו הביאה להתעוררות גדולה בשורות הנבחרת הישראלית ובמשך 22 הדקות שבהן נעדר חודורוב מן השער לא ספגה הנבחרת שלנו שערים.

כאשר חזר חודורוב והופיע בשערי האיצטדיון, כשאצבעו חבושה, זכה למחיאות כפיים סוערות שאיש אינו יכול להיזכר בדומות להן. ואמנם חודורוב היה במלוא כושרו אף שאצבעו נקעה והוא שיחק תחת השפעת זריקת-ההרגעה. דקות אחדות לפני תום המחצית הראשונה הוא הצליח לזנק ולהדוף כדור אותו נגח המקשר הסובייטי איסייב ממרחק של... שני מטרים בלבד."

את השער לישראל במשחק הבלתי נשכח הזה הבקיע נחום סטלמך, שחקן הפועל פתח תקווה ואגדת כדורגל בזכות עצמו, ששיחק שנים רבות לצדו של חודורוב בנבחרת ישראל.

גרפיטי שנוסף למתחם חודורוב, יולי 2012

השוער הגדול ביותר שראיתי בחיי. 5.2.1958, קרדיף. וויילס – ישראל 0:2. "היה לי הכבוד הגדול לראות את השוער הגדול ביותר שראיתי בחיי." כך אמר אחרי המשחק בריאיון ל"חדשות הספורט" מלווין ג'נקינס, נשיא ההתאחדות הוולשית, שהוסיף: "היו רגעים שבהם שיחק השוער לבדו נגד כל חלוצי וויילס."

הפנתר מבלגרד. 11.4.1960, בלגרד. ישראל – יוגוסלביה 1:2. ניצחון היסטורי של הכדורגל הישראלי. דקה 55, התוצאה 1:1. שני החלוצים היוגוסלבים, קוסטיץ ומואיץ, בהתקפה מתפרצת, לבד מול חודורוב. מואיץ בועט מקרוב וחודורוב הודף. הכדור מגיע לקוסטיץ. חודורוב מזנק לרגלי החלוץ היוגוסלבי וקולט. דקה 80, קרן ליוגוסלבים. הכדור מסתובב ליד חיבורי הקורות. חודורוב מתעופף, הודף, נתקל בקורה ונופל על הדשא, נאנק מכאבים. אחרי טיפול הוא מתאושש וחוזר לעמוד בשער. היוגוסלבים ממשיכים לתקוף. הכשלה ליד הרחבה. קוסטיץ מרים כדור מסובב לפינה, חודורוב מזנק ומציל. השופט שורק. ישראל מנצחת את יוגוסלביה.

כולם נשארו פעורי פה. אשר בלוט: "יענקל'ה חודורוב היה שוער בתקופה שהיו בה כמה שוערים יוצאים מן הכלל, אבל הוא היה קלאסה בפני עצמה. ראית שזה משהו שונה מהרגיל. המשחק היה יפה לעין והביצועים על המגרש היו יוצאי דופן. במשחק נגד ארסנל, בעט אחד משחקני הקבוצה היריבה טיל לשער ממצב של כמעט שכיבה. הכדור הגיע קרוב לקורה, אבל יענקל'ה הוציא אותו וכולם נשארו פעורי פה. במנצ'סטר יונייטד היה שחקן קישור יוצא מהכלל בשם ראולי, ששיחק בנבחרת סקוטלנד. כששיחקנו מולם, אחד השחקנים מסר לו, הכדור קפץ לפניו וראולי בעט 'קיק אנגלי' מהקרקע. אני זזתי ברגע האחרון, כדי שהכדור לא יפגע בי בחזה או בראש. אם לא הייתי זז, מי יודע מה היה מצבי היום, אבל יענקל'ה תפס את הכדור, פלט אנחה ונשאר שרוע על הדשא. עברו כמה דקות עד ששפכו עליו מים כדי שיתעורר ויוכל להמשיך לשחק."

חלוץ צריך לפחד מהשוער. רחביה רוזנבוים: "היו הרבה שוערים גדולים בתקופתו של חודורוב: יענקל'ה ויסוקר, בוך, בנדורי ואחרים. מה שאפיין את חודורוב היתה קודם כל השליטה שלו ללא עוררין ברחבת ה-16. כשאני רואה היום בטלוויזיה איך מבקיעים שער בנגיחה מ-5 מטר, מיד מצלצל הטלפון ואני יודע שחודורוב על הקו: 'נו, רחביה, ראית, מה אתה אומר?' 'מה אני אגיד לך, מישהו היה מעז להתקרב אליך מחמישה מטר לתת לך גול עם הראש?' 'מה זה? חלוץ צריך לפחוד מהשוער.' למרות שהיה שוער, היתה לו בעיטה אדירה, הוא הביא אליפות להפועל רמת גן בבעיטת עונשין, שאם מישהו היה מנסה לעצור אותה הוא היה נהרג..."


מתוך הספר "אדום בנשמה"

ראה גם

קישורים חיצוניים

כללי

כתבות וטורים

מהלך הקריירה

לאחר הפרישה

גלרית תמונות